קיבלתי קישור

ברגשות מעורבים

אני מצטרפת קצת לרוח הכתבה הזו, למרות שאני מכורה לריקודי העם. לצורך הסיפור , התחנכתי בצופים מכיתה ד ועד לשנות התיכון שכללו הדרכה ופעולות רבות ברוח התנועה, וללא ספק שם החל תהליך ההתמכרות, כשצפיתי בשכבה הבוגרת רוקדת בכל ערב שישי ריקודים שנראו לי אז מדהימים (בעיקר רקדו אז את "בת יפתח" ואת "קרמבושקה" או "אלכסנדרובה". אבל, בכיתה יא, כשבמסיבת כיתה התפתיתי לרקוד קצת דיסקו ולא עלינו, סלאו צמוד, ניגשה אחת הבנות בתקיפות, כיבתה את המוסיקה, הדליקה את האור ופנתה אלי בצעקות : " את, את לא מתביישת, ועד מדריכה בצופים. תחליטי מייד כי אם את ממשיכה לרקוד את לא שייכת אלינו יותר ועפה ברגע זה מהצופים". זו הייתה טראומה לא קטנה וסוף דרכי בצופים, אבל מי שרוקדת ריקודי עם עד היום זו דווקא אני. וגם , ובחדווה רבה ריקודים סלונים. הכתבה הזו דנה את ריקודי העם לכף חובה בעיקר בגלל הנוקשות בה הם לוקחים את עצמם. צעדים מחייבים מאוד, איסור מוחלט על אילתור ועל זרימה טבעית ומשהו שאינו מספיק "עממי". תודו על האמת, יש משהו בזה לא? אם יש כזו התנגדות למי שמעז קצת להוסיף או להחמיץ סיבובים כשבא לו ולריקודים קצת פחות עממיים כמו "חי למענך". מצד שני, איך אני יכולה לירוק לבאר ממנה שתיתי חדווה רבה כל כך כל חיי? אז, כמו שאמרתי, ברגשות מעורבים, אני רוקדת ריקודי עם לפי הספר, מקפידה על השתתפות קבועה בחוגי הנוסטלגיה, אבל אומרת בכל זאת כן, לריקודים החדשים, להוויה של שמחה וקצת אילתור, למתן רשות לא להיות כל כך נוקשים וצמודים לכללים שמרנים. כן, יש מידה של סכנה לכך שנאבד משהו מן השורשים שלנו אבל ריקוד שחסרה בו הטבעיות, חסרה בו גם השמחה.
 
רוחי, אני לא כל כך מבין את כוונתך.

האם את מתכוונת שבריקודי "נוסטלגיה" (מה זה?) אין אפשרות או אסור לאלתר ואילו בריקודים החדשים כן? האם כוונתך שרק בריקודים החדשים יש שמחה? כך אני מבין מדבריך ונראה לי שלא לכך כיוונת. אני רוצה להעיד על עצמי שאני מכיר טוב את הריקודים היותר ישנים וגם את רוב החדשים ואני לא פעם מאלתר ומשנה על בסיס הידע המדוייק שיש לי. גם אחרי שאני מלמד את הריקודים בחוג שלי והרוקדים כבר יודעים את הריקוד אני "מאלתר" ומשנה כדי שיהיה לי מעניין יותר ולפעמים כדי "לתקן" את מה שחובר בצורה לא כל כך נוחה. אני גם מנסה להראות לרוקדים שאין צורך לרקוד "לפי הספר", כל עוד הם עושים זאת תוך ידיעה ברורה של הריקוד המקורי ושל ה"אילתור" שהם מכניסים בו.
 
ירון, שאלת וענית לעצמך נכון

אם גם אתה אומר שאתה מאלתר קצת , כמובן, מתוך מקום של ידע, הרי זו התשובה שאליה כיוונתי. נכון, יש לדעת את צעדי הריקוד הריקוד הנכונים, אבל הקטע הקשוח הזה כשבן הזוג מסובב אותך פעמיים ומישהו מאחור מתלונן, רגע רגע, יש רק סיבוב אחד במקור, או כשאתה מוותר על סיבוב לא ממש הכרחי כדי להימנע מהתנגשות בשכנים ומיד יש מי שמזכיר לך ש"טעית" מעצבן. וזה מאפיין דווקא את הרקדנים הפחות ותיקים אשר מקפידים על קוצו של יוד עד כדי כך שההנאה נפגמת. אסור לנו לשכוח לדעתי, בייחוד בריקודי זוגות, כי יש כאן שמחת ריקוד שהיא הרבה יותר חשובה מאשר "מילוי ההוראות על פי ה"יוצר"".
 
אילתור - מכורח הנסיבות ,

כדי לא להתנגש באחרים - נו, מילא. אילתור - "כפרץ יצירתיות" של בן זוג - עד פה! בעוונותי, רוקדת "לפי הספר" ולמרות שאני רוקדת ותיקה, רק כך הנאתי מן הריקוד מושלמת. (אם כי לעתים, "אתקן" צעד/תנועה - בעיתיים) יתכן שזה עניין של אופי, יתכן ואני מן הדור שבו מדריכים לימדו בהקפדה יתירה על כל צעד ותנועה והדיוק מושרש אצלי, ואולי שניהם. כך או כך, "שמחת הריקוד" שהזכרת , עבורי - היא בן זוג שרוקד "לפי הספר" , לפחות בצעדים עם אילתור בתנועות , יכולה להסתדר... (אני חושבת)
 
אולי

הלא בטוח - יתאים לי אתה אומר - אולי שואל - לא בטוח אולי
 

חווה4

New member
מה המסר בכתבה?

קראתי את הכתבה,אמנם לא בעיון מדוקדק, והתאמצתי להבין מה הכתבת רוצה לאמר? האם היא נגד? בעד? או סתם מעלה זכרונות. למה לא לתת לחיים לזרום, כל אחד יעשה כאאות נפשו, ירקוד איפה שהוא רוצה, ומה שהוא רוצה. הריקודים עלו לכותרות בכל העולם, וראו דוגמא את הסרט האמריקאי "ניו יורק רוקדת". גם בארץ משרד החינוך מתחיל להכניס ריקודי עם/ סלונים, כיוון שזוהי דרך להכניס לנוער קצת תרבות , ותכוון אותו לאפיקים אחרים מלבד המחשב והטלוויזיה. מי שיתפס לזה בעתיד נהדר. מי שלא לפחות ידע שזה קיים. גם השירה בציבור חזרה ,וגם הדור הצעיר חזר לשיר ,ואפילו עם שרה'לה שרון.
 
בזמני...

היה חוג לריקודי עם כאחד החוגים לילדים שביה"ס אירגן, ובהפסקה הגדולה היתה הרקדה בחצר המרכזית - כך התודעתי, אני, לריקודי העם. לעומת זאת, בתנועת הנוער שלי לא שללו את האפשרות של ריקודים סלוניים, ולא רק שלא השעו ו/או שללו את מי שרקד "סלוניים", אלא לעיתים, בערבי ששי, ערכו אפילו מסיבות בקן - וכל זה ע"מ לקרב את הנוער לקן ולתנועה. ובמחשבה נוספת, אולי זו גם צריכה להיות גם הגישה לריקודי העם שלנו - לא לפסול על הסף כל ריקוד חדש רק משום שהוא חדש, ולא לעקם את האף אם מישהו, פה ושם, קצת מאלתר...
 

אליק 31

New member
ירון, תודה על ההפנייה לכתבה, צחקתי

מלוא הפה, כאשר הגעתי לקטע שבו נרי לבנה אינה מבינה כיצד הברך של הבן זוג, בסלואו צמוד, מגיעה אל הבטן שלה, למרות שהוא בגובה שלה? עד שהבינה, ברחה חזרה אל ריקודי העם... שם אין ברכיים כאלה גבוהות...
 
למעלה