קיבוץ-סוף.
אתמול הגעתי איכשהו לערוץ 1 (וזה לא קורה לי הרבה). שודרה שם כתבה של אילנה דיין ושמה "קיבוץ- סוף". הכתבה עסקה, לראשונה בצורה מעמיקה, בסיבות שהביאו לגסיסתה של התנועה הקיבוצית. הרעיון המרכזי היה שהתנועה נסתה לעשות את הבלתי אפשרי: לקחת מהפרט את חירותו באופן מוחלט על מנת להשיא (להביא לשיא) את טובת הכלל\הקבוצה. בין הדוגמאות שהוזכרו: ילדים רוב הזמן לא היו עם הוריהם- דבר שהביא בדיעבד לנתק, הקיבוץ הכתיב לחבריו את תחומי העיסוק, לא תגמל אותם כראוי, החליט על עיסוקי שעות הפנא והקיא מתוכו יוצאי דופן. אחת הדוגמאות היותר אבסורדיות לתופעה היתה הקמת "ועדה אירוטית" באחד הקיבוצים שפשוט גירשה מהקיבוץ נשים שלא התאימו חיצונית לאופי הקיבוץ (כלומר נשים מכוערות). כמו שכולנו יודעים, וכמו שמרמז השם, הניסוי נכשל כשלון מפואר. מרבית הקיבוצים עברו למתכונת זו או אחרת של הפרטה, רבים נטשו את הקיבוץ. כמובן שהוזכרו גם סיבות אקסוגניות: החלפת השלטון אוהד-הקיבוץ (מה שמזכיר לי אירוח שלי כחייל באחד הקיבוצים שאחד מחברי הקיבוץ התנצל על איכות האוכל בחדר האוכל ואמר- שהמערך היה בשלטון היו אפילו בירות), העליה ברמת החיים בארץ שהביאה לתחושת החמצה בקרב החברים ועוד. עם זאת, נותרה השאלה הגדולה פתוחה (וזה מתקשר לשרשור הבובושית העוסק, בין השאר, בקפיטליזם וסוציאליזם)- האם לא ייתכן מצב שבו הפרט יהיה מאושר ומסופק כאשר טובת הכלל בלבד עומדת לנגד עיניו? האם מודל אחר של שיתוף חברתי-כלכלי לא יכול לעבוד? האם דווקא המקרים הקיצוניים (הועדה האירוטית) הם שחרצו את גורלו של הקיבוץ או שמה טבע האדם לא יאפשר למודל כזה להתקיים? או בקיצור- האם אנחנו יותר פרטיים מחברתיים?
אתמול הגעתי איכשהו לערוץ 1 (וזה לא קורה לי הרבה). שודרה שם כתבה של אילנה דיין ושמה "קיבוץ- סוף". הכתבה עסקה, לראשונה בצורה מעמיקה, בסיבות שהביאו לגסיסתה של התנועה הקיבוצית. הרעיון המרכזי היה שהתנועה נסתה לעשות את הבלתי אפשרי: לקחת מהפרט את חירותו באופן מוחלט על מנת להשיא (להביא לשיא) את טובת הכלל\הקבוצה. בין הדוגמאות שהוזכרו: ילדים רוב הזמן לא היו עם הוריהם- דבר שהביא בדיעבד לנתק, הקיבוץ הכתיב לחבריו את תחומי העיסוק, לא תגמל אותם כראוי, החליט על עיסוקי שעות הפנא והקיא מתוכו יוצאי דופן. אחת הדוגמאות היותר אבסורדיות לתופעה היתה הקמת "ועדה אירוטית" באחד הקיבוצים שפשוט גירשה מהקיבוץ נשים שלא התאימו חיצונית לאופי הקיבוץ (כלומר נשים מכוערות). כמו שכולנו יודעים, וכמו שמרמז השם, הניסוי נכשל כשלון מפואר. מרבית הקיבוצים עברו למתכונת זו או אחרת של הפרטה, רבים נטשו את הקיבוץ. כמובן שהוזכרו גם סיבות אקסוגניות: החלפת השלטון אוהד-הקיבוץ (מה שמזכיר לי אירוח שלי כחייל באחד הקיבוצים שאחד מחברי הקיבוץ התנצל על איכות האוכל בחדר האוכל ואמר- שהמערך היה בשלטון היו אפילו בירות), העליה ברמת החיים בארץ שהביאה לתחושת החמצה בקרב החברים ועוד. עם זאת, נותרה השאלה הגדולה פתוחה (וזה מתקשר לשרשור הבובושית העוסק, בין השאר, בקפיטליזם וסוציאליזם)- האם לא ייתכן מצב שבו הפרט יהיה מאושר ומסופק כאשר טובת הכלל בלבד עומדת לנגד עיניו? האם מודל אחר של שיתוף חברתי-כלכלי לא יכול לעבוד? האם דווקא המקרים הקיצוניים (הועדה האירוטית) הם שחרצו את גורלו של הקיבוץ או שמה טבע האדם לא יאפשר למודל כזה להתקיים? או בקיצור- האם אנחנו יותר פרטיים מחברתיים?
