buli the snow man
New member
קטע שכתבתי
משהו שכתבתי בעקבות האירועים האחרונים הרגשתי שאני חייב לכתוב. אין טעם לבקר את זה כל-כך כי זה ההרגשות שלי הדברים שאני מאמין בהם... מקווה שתאהבו! והמלחמה עומדת להסתיים נגמרה הכוננות ואפשר לצאת,לנשום אוויר בלי לפחד שמששהו יתפוס אותנו לא מוכנים-חוזרים לשגרה. אלוהים לא מוותר עלינו עדיין... המוני מאוכזבים. איך שכולם רדפו אחרי הנילונים ומסיכות האב"כ כאילו שכולם מארגנים מסיבה לכבוד סוף העולם הקרב ובא. איך שכולם רצו שיפול פה משהו. נטרפנו כולנו. הפיגועים,השכול, האובדן הרב הפך אותנו למטורפים-כולם צמאים לזה כאילו שזה אלכוהול זול שדופק ת'מוח. אולי אני המטורף-הלא נורמלי כי אני לא מבין אנשים שרוצים להשמיד את העולם עם גזים שיחנקו פה את כולם , אנשים שפותחים במלחמה כאילו אנחנו חפיסת קלפים ישנה. כולם מסתכלים שותקים. זה מובן מאליו. אף אחד לא קם נגד זה ולכולם לא אכפת שאנשים מנהלים לנו את החיים בצורה נוראית שכזו. זה מגעיל אותי ובא לי להקיא את הפסימיות והעצבות ששוחים בתוכי. תגידו שאני מוזר. שאני לא רוצה ולא מאמין במלחמה, שאני בסך-הכל רוצה להתסכל על זריחה ושמיים עם כוכבים וירח מלא עם גיטרה ולשיר את השיר שיזעזע את כולם. כולם אטומים. תמד הייתי ותמיד אהיה הילד שחייב תשובה והסבר לכל דבר. אני משתגע. אני לא מקבל שום תשובה או הסבר להמון שאלות שעולות בי בזמן האחרון-למה יש מלחמות ומוחות מעוותים שרוצים להרוג ולהשמיד? למה יש אלימות ושנאה? למה אי אפשר לעצור את כל זה? למה החיים הם לא כמו שאני רוצה שהם יהיו?! אני כותב בעיפרון קטן כמו טיפת האופטימיות שעוד נשארה בי. שחור כמו חיי בזמן האחרון. חום בהיר מסביב כמו השמחה הקטנה שעוד טמונה בי. פעם הייתי הבן אדם הכי אופטימי בעולם. אני עדיין מאמין בטוב כי חייבים להאמין אבל פחות. הרבה פחות. זה נראה לי יותר ויותר פתאטי-כאילו שזו בריחה מהמציאות. למה שבני אדם ישתנו? המוח המעוות יהפוך להיות יותר איום-עד שנהווה איום לעצמנו. אבל אחרי שאני חושב ככה אני מתחיל לחשוב שבעצם יש סיכוי. שגלגל הדיכאון שאנו מסתובבים בו עוד יתהפך והטוב יגיע בסופו של דבר גם אם הוא נראה רחוק. תגידו שאני מפוצל אישית-את זה אני כבר יודע. אולי זה כי אני תמיד חשבתי ותמיד היה אכפת לי מאחרים. תמיד. הרבה אנשים באים אליי ושופכים את הצרות והבעיות שלהם ואני אוהב להרכיב להם פתרון כאילו שהפתרון הוא לגו שבור. בשבילם ובשבילי אני חייב להאמין בטוב אבל אני גם חושב לעצמי הרבה פעמים על הרע, המציאות היומיומית, ועל הסיכוי הקלוש שעוד יהיו פה חיים טובים. כמה עצוב לחשוב על העבר במיוחד שחוזרים למציאות האפורה ....בעבר-כשלא ידעתי הרבה על החיים. כשלא ידעתי על מלחמות ושנאה, אובדן ושכול, כשלא היו ריבים עם אמא ולא הייתה גזענות,הומופוביות או כל אותם דברים שהיום אני מסתכל על אנשים ובא לי לנער אותם ולהראות להם איך העולם נראה מנקודת זווית אחרת. איך העולם נהרס ודועך-בגללם. אבל לא משנה מה-יש בי תקווה. היא לא תעלם. עם כל הדכאונות,הכאב,הבכי-יש בי תקווה לעתיד טוב יותא ואני תמיד אחפש אחריה. אנחנו צריכים ליזום ולהעביר את המסר מסביב לעולם-המסר שישנה את העולם-מסר לשלום,לאחווה-לטוב. אני רוצה להאמין שבסוף כולנו נפסיק עם הדם והכאב וכולנו נשב בזריחה עם הגיטרה ונחגוג את היום בו תפסיק מלחמה בו יגיע שלום.
משהו שכתבתי בעקבות האירועים האחרונים הרגשתי שאני חייב לכתוב. אין טעם לבקר את זה כל-כך כי זה ההרגשות שלי הדברים שאני מאמין בהם... מקווה שתאהבו! והמלחמה עומדת להסתיים נגמרה הכוננות ואפשר לצאת,לנשום אוויר בלי לפחד שמששהו יתפוס אותנו לא מוכנים-חוזרים לשגרה. אלוהים לא מוותר עלינו עדיין... המוני מאוכזבים. איך שכולם רדפו אחרי הנילונים ומסיכות האב"כ כאילו שכולם מארגנים מסיבה לכבוד סוף העולם הקרב ובא. איך שכולם רצו שיפול פה משהו. נטרפנו כולנו. הפיגועים,השכול, האובדן הרב הפך אותנו למטורפים-כולם צמאים לזה כאילו שזה אלכוהול זול שדופק ת'מוח. אולי אני המטורף-הלא נורמלי כי אני לא מבין אנשים שרוצים להשמיד את העולם עם גזים שיחנקו פה את כולם , אנשים שפותחים במלחמה כאילו אנחנו חפיסת קלפים ישנה. כולם מסתכלים שותקים. זה מובן מאליו. אף אחד לא קם נגד זה ולכולם לא אכפת שאנשים מנהלים לנו את החיים בצורה נוראית שכזו. זה מגעיל אותי ובא לי להקיא את הפסימיות והעצבות ששוחים בתוכי. תגידו שאני מוזר. שאני לא רוצה ולא מאמין במלחמה, שאני בסך-הכל רוצה להתסכל על זריחה ושמיים עם כוכבים וירח מלא עם גיטרה ולשיר את השיר שיזעזע את כולם. כולם אטומים. תמד הייתי ותמיד אהיה הילד שחייב תשובה והסבר לכל דבר. אני משתגע. אני לא מקבל שום תשובה או הסבר להמון שאלות שעולות בי בזמן האחרון-למה יש מלחמות ומוחות מעוותים שרוצים להרוג ולהשמיד? למה יש אלימות ושנאה? למה אי אפשר לעצור את כל זה? למה החיים הם לא כמו שאני רוצה שהם יהיו?! אני כותב בעיפרון קטן כמו טיפת האופטימיות שעוד נשארה בי. שחור כמו חיי בזמן האחרון. חום בהיר מסביב כמו השמחה הקטנה שעוד טמונה בי. פעם הייתי הבן אדם הכי אופטימי בעולם. אני עדיין מאמין בטוב כי חייבים להאמין אבל פחות. הרבה פחות. זה נראה לי יותר ויותר פתאטי-כאילו שזו בריחה מהמציאות. למה שבני אדם ישתנו? המוח המעוות יהפוך להיות יותר איום-עד שנהווה איום לעצמנו. אבל אחרי שאני חושב ככה אני מתחיל לחשוב שבעצם יש סיכוי. שגלגל הדיכאון שאנו מסתובבים בו עוד יתהפך והטוב יגיע בסופו של דבר גם אם הוא נראה רחוק. תגידו שאני מפוצל אישית-את זה אני כבר יודע. אולי זה כי אני תמיד חשבתי ותמיד היה אכפת לי מאחרים. תמיד. הרבה אנשים באים אליי ושופכים את הצרות והבעיות שלהם ואני אוהב להרכיב להם פתרון כאילו שהפתרון הוא לגו שבור. בשבילם ובשבילי אני חייב להאמין בטוב אבל אני גם חושב לעצמי הרבה פעמים על הרע, המציאות היומיומית, ועל הסיכוי הקלוש שעוד יהיו פה חיים טובים. כמה עצוב לחשוב על העבר במיוחד שחוזרים למציאות האפורה ....בעבר-כשלא ידעתי הרבה על החיים. כשלא ידעתי על מלחמות ושנאה, אובדן ושכול, כשלא היו ריבים עם אמא ולא הייתה גזענות,הומופוביות או כל אותם דברים שהיום אני מסתכל על אנשים ובא לי לנער אותם ולהראות להם איך העולם נראה מנקודת זווית אחרת. איך העולם נהרס ודועך-בגללם. אבל לא משנה מה-יש בי תקווה. היא לא תעלם. עם כל הדכאונות,הכאב,הבכי-יש בי תקווה לעתיד טוב יותא ואני תמיד אחפש אחריה. אנחנו צריכים ליזום ולהעביר את המסר מסביב לעולם-המסר שישנה את העולם-מסר לשלום,לאחווה-לטוב. אני רוצה להאמין שבסוף כולנו נפסיק עם הדם והכאב וכולנו נשב בזריחה עם הגיטרה ונחגוג את היום בו תפסיק מלחמה בו יגיע שלום.
