קטע
"את לא הטיפוס שלי". מכירות את המשפט?
כמה פעמים אמרו לכן אותו?
"זה לא את, זה אני." "אני פשוט לא מאוהב בך." "את פשוט לא הטעם שלי."
לה אמרו את זה הרבה.
מחקרים מראים שלקיבוצניקים קשה ליצור קשרים עם חבריהם לקהילה ומעדיפים זוגיות מחוץ לקיבוץ.
היא הרגישה את זה טוב. אף אחד לא באמת רצה אותה.
אולי בגלל זה היא טיפסה כל הזמן.
בטיפוס את יכולה לנצח כל מכשול שקיים. לכבוש כל פסגה שיש.
וכמה זה הזוי שקנה הנשימה המצומק שלך, שכל כך הרבה פעמים אכזב, נושם הכי צלול שאפשר כשאין אוויר בכלל.
"היי, אני מטפסת הרים מוסמכת!" נשמע מושך.
נראה לכם?! גם לא! מה זה משנה אם היו לה מלא טיפוסים, היא לא הייתה הטיפוס שלהם.
ובואו לא נדבר על המילים הבוטות יותר שאמרו לה.
"את לא יפה מספיק." "את ערסית." "את מכוערת."
לא רק גברים. חברות! שרק התכוונו לטוב, ברור, אבל זה עדיין פגע!
אז היא המשיכה לטפס. ולכבוש כל הר והר. ולהיזהר לא ליפול, כי למטה כואב. וככל שאת מטפסת יותר- הנפילה קשה יותר. אכזרית יותר.
ואז הנפילה באה. וזה כאב. אוי, כמה שזה כאב.
אבל אז היא ראתה את היעד. גדול ואמיתי.
והיא התחילה לטפס גבוה יותר ממה שהיא אי פעם חלמה.
כמובן שהפקפוק המשיך לנקר בה.
"למה אני? מה פתאום? אין שום סיכוי."
אבל פקפוק זה לא דבר שמקשיבים לו כשכובשים הרים.
וזה היה יותר מסעיר מההר הכי גבוה, מהפסגה הכי רחוקה שיש.
והיא עשתה את זה. תקעה את הדגל במקום שהיא כיוונה אליו כל כך הרבה.
מסתכלת על כולם מלמעלה.
אבל המטפסים תמיד לימדו אותה דבר אחד- לכי בעדינות. את לא רוצה להתחיל מפולת.
מפולת זה טריקי. לפעמים את מתחיל תזוזה קטנה, וכל הטבע מתפרץ עלייך. ומי את, מטפסת הרים עם קנה נשימה מצומק ומסכן שלא הייתה הטיפוס של אף אחד, מול כל הטבע?
היא מרגישה את זה. זה מאותת לה.
המפולת מגיעה.
ובניגוד לכל האינסטינקטים שלה, לכל התחושות, לכל החושים – היא רוקעת הכי חזק שאפשר.
כי אחרי שהגעת לפסגה – מה הטעם להיות בשקט?
אלא אם כן הפסגה הזאת, הגבוהה והמלהיבה הזאת, תפיל אותה חזק ותשבור אותה. לא תהרוג אותה- רק תשבור אותה ותכאיב לה.
אבל בינתיים היא סופסוף הגיעה לפסגה.
היא סופסוף הטיפוס של מישהו. היא הפסגה. אז איך דווקא היא זאת שעומדת ליפול...?