לאונרדו יודע
New member
|קטע| קטע קצר..
תנשמי תנשמי, מורן, תנשמי. אני אומרת לעצמי שוב ושוב, אולי בתקווה שהמילים ישפיעו על המוח שלי, שישפיע על הגוף והנשימה שלי תחזור לתפקד. אך כנראה שהכל או כמעט הכל כבר יצא לחלוטין משיווי משקל והמנטרה שלי לא עוזרת. אני לא מוותרת לעצמי. תנשמי עוד קצת. קחי את הידיים קדימה ותראי שתגיעי למקום שבו הכל טוב. או כמעט הכל טוב. שתראי את האופק. אני פוקחת עיניים רק כדי להבין שזה היה רק חלום בלהות. לא שהמציאות טובה הרבה יותר. עוד יום רגיל יתחיל. אני אתארגן תוך דקות ספורות. במקלחת אני עדיין אהיה בשנתי הרדופה ובאסלה אני אהיה דבוקה לשירותים, עדיין לא בטוחה אם זו אני שיושבת עליה בנפרד ממנה או שהנני חלק מהפלסטיק. או שבעצם קודם הייתי על האסלה ואחרכך הייתי במקלחת. לא ברור. כשארד למטה עם התיק מאורגן מאתמול היא תחכה לי עם סנדביץ' ובקבוק מים קרים קטן. לפעמים נדמה לי שגם בגיל ארבעים היא תהיה שם, שואלת אם אני מעדיפה לחמניה אחת גדולה או חתוך לשתיים. עם חומוס או עם גבינה לבנה. שאלות קיומיות. היא תאחל שיהיה לי יום טוב ואני אגיד כן, כן, תודה רבה גם לך ואצעד בצעדים לחוצים לאוטו שיוביל אותי למקום היחיד שאליו אני יודעת להגיע. בקומה השביעית שם נמצאת מעבדתי אשב לי על אותו המרכיב שאני מודדת כבר כמעט שנה עבור החוקר הדגול. אבצע את אותם תהליכים שגרתיים שאני כבר מכירה בעל-פה. גם היום לא יתגלה שום דבר חדש במיוחד. בלילה כולם יפרשו לביתם ולחייהם ואני אשאר לבדי לעבוד עד השעות הקטנות. ואז כשלא יהיה לי יותר סבלנות לעבוד אני אתחיל שוב לפנטז עליו. כמה מסעיר זה היה יכול להיות לעשות את זה פה, ממש פה. אני ארגיש אותו בא לקראתי בהפתעה ועוטף אותי. אשכח את כל מי שהייתי ואעשה שחקנית משנה בהצגה שהיא כולה הוא. לא יאומן כמה אושר ניתן למצוא בלאבד את עצמך. עם הדקות הנמתחות, החיבוק שלו ייעשה מחניק. הוא יכלא אותי בכלוב של כל הלא ממומש, לופת את זרועותיו מסביב לצווארי, ואני ארגיש את טבעת החנק מתהדקת עוד ועוד. בהדרגה אאבד את היכולת לנשום אך לא יהיה לי הרצון או הכוח לשכנע את עצמי שכדאי אחרת. אולי תישאר עדות לקיומי בדגימה שתוביל לתרופה מצילת חיים. אם לא שלי, אז לפחות של אחרים. ולפני שאעבור לעולם אחר או סתם אתפוגג לי, אגניב עוד מבט אחד אחרון לתוך העיניים הכבות של האהבה שכה האירה את חיי.
תנשמי תנשמי, מורן, תנשמי. אני אומרת לעצמי שוב ושוב, אולי בתקווה שהמילים ישפיעו על המוח שלי, שישפיע על הגוף והנשימה שלי תחזור לתפקד. אך כנראה שהכל או כמעט הכל כבר יצא לחלוטין משיווי משקל והמנטרה שלי לא עוזרת. אני לא מוותרת לעצמי. תנשמי עוד קצת. קחי את הידיים קדימה ותראי שתגיעי למקום שבו הכל טוב. או כמעט הכל טוב. שתראי את האופק. אני פוקחת עיניים רק כדי להבין שזה היה רק חלום בלהות. לא שהמציאות טובה הרבה יותר. עוד יום רגיל יתחיל. אני אתארגן תוך דקות ספורות. במקלחת אני עדיין אהיה בשנתי הרדופה ובאסלה אני אהיה דבוקה לשירותים, עדיין לא בטוחה אם זו אני שיושבת עליה בנפרד ממנה או שהנני חלק מהפלסטיק. או שבעצם קודם הייתי על האסלה ואחרכך הייתי במקלחת. לא ברור. כשארד למטה עם התיק מאורגן מאתמול היא תחכה לי עם סנדביץ' ובקבוק מים קרים קטן. לפעמים נדמה לי שגם בגיל ארבעים היא תהיה שם, שואלת אם אני מעדיפה לחמניה אחת גדולה או חתוך לשתיים. עם חומוס או עם גבינה לבנה. שאלות קיומיות. היא תאחל שיהיה לי יום טוב ואני אגיד כן, כן, תודה רבה גם לך ואצעד בצעדים לחוצים לאוטו שיוביל אותי למקום היחיד שאליו אני יודעת להגיע. בקומה השביעית שם נמצאת מעבדתי אשב לי על אותו המרכיב שאני מודדת כבר כמעט שנה עבור החוקר הדגול. אבצע את אותם תהליכים שגרתיים שאני כבר מכירה בעל-פה. גם היום לא יתגלה שום דבר חדש במיוחד. בלילה כולם יפרשו לביתם ולחייהם ואני אשאר לבדי לעבוד עד השעות הקטנות. ואז כשלא יהיה לי יותר סבלנות לעבוד אני אתחיל שוב לפנטז עליו. כמה מסעיר זה היה יכול להיות לעשות את זה פה, ממש פה. אני ארגיש אותו בא לקראתי בהפתעה ועוטף אותי. אשכח את כל מי שהייתי ואעשה שחקנית משנה בהצגה שהיא כולה הוא. לא יאומן כמה אושר ניתן למצוא בלאבד את עצמך. עם הדקות הנמתחות, החיבוק שלו ייעשה מחניק. הוא יכלא אותי בכלוב של כל הלא ממומש, לופת את זרועותיו מסביב לצווארי, ואני ארגיש את טבעת החנק מתהדקת עוד ועוד. בהדרגה אאבד את היכולת לנשום אך לא יהיה לי הרצון או הכוח לשכנע את עצמי שכדאי אחרת. אולי תישאר עדות לקיומי בדגימה שתוביל לתרופה מצילת חיים. אם לא שלי, אז לפחות של אחרים. ולפני שאעבור לעולם אחר או סתם אתפוגג לי, אגניב עוד מבט אחד אחרון לתוך העיניים הכבות של האהבה שכה האירה את חיי.
