קטע מהיומן שלי
27\2\2003 - זולגות הדמעות מעצמן לא יכולתי לעצור את זה הרגשתי שאני נחנק הקול שלי משתנה ופשוט הדמעות מתחילות, באמצע מסיבת יומולדת 19 מאולתרת שלי, אמא שלי אפילו לא התאמצה לקנות עוגה טעימה,אותה עוגת גבינה שאנחנו אוכלים כל שבוע כל השבוע אכלנו גם ביומולדת שלי, אז זה אני,בן 19 היום ומרגיש הכי עצוב בעולם, אולי זה הזמן המתאים להתחיל לרשום יומן ואולי לא, אני לפני פרק חדש בחיים, אני לא יספר את הכל כמו שקרה בחיי, אני יספר כמו שאני זוכר את זה... שגמרתי לאכול את חתיכת העוגה הלכתי לאמבטיה שכבתי ערום כביום היוולדי ופשוט בכיתי, בכיתי, זה דבר שלא קרה לי שנים, הפעם האחרונה שבכיתי הייתה שהייתי בן 11 או 12 לא יכולתי לעצור את זה, שכבתי על החרסינה הקרה מבלי להרגיש כלום ולא הפסקתי לבכות הילד המדוכא עם הפוזה המלכנכולית בעיניו התכולות,גאון מתוסכל ללא תקנה שמורד בדור שלו, פשוט שכבתי שם ובכיתי ביום חורף קר והמים זרמו מעלי הקפיאו את עצמותיי ולא יכולתי להפסיק לבכות, אף אחד לא שם לב, הסתרתי את זה טוב כמו שאני מסתיר את כל מה שעובר עלי, את היומיים הבאים אני כנראה יבלה במיטה כטבע הדברים, כמו שאני תמיד מתפייס עם מי שלא יהיה בבית למרות שאני אומר לעצמי שהפעם זה היה מוגזם ואני לא מסוגל לסלוח אני תמיד סולח מחדש והזמן עושה את שלו, משפחה זה משפחה את יודעת, אני יודע שיומן אמור להיות זכר בדר"כ אבל בתור אחד שלא מספר מה עובר עליו הייתי רוצה לא לספר את כל מה שאני רושם לבחורה לפחות.. ואח"כ שכבתי במיטה עצוב נזכרתי באהבה היחידה שהייתה לי ואיך הרסתי את הכל ביננו כבר עברו שנתיים, לאן כל זה נעלם לי? גם ביומולדת הקודמת לא שמעתי ממנה, אני חושב שיותר מכל אני צריך להאשים את עצמי במה שקרה, לא הייתי בסדר אבל מה זה משנה בעצם בכל מקרה אנחנו לא ביחד המבטים שהצטלבו עוד בתקופת התיכון ומשחקי הכבוד כבר לא יחזרו אני בספק אם יהיה לי אומץ מספיק להסתכל לתוך עיניה גם אם אפגוש בה סתם ככה ברחוב... אבל לאן כל זה מוביל, בסופו של דבר אני יושב ורושם ביומן בלי שום סדר או תחביר פשוט רושם מה שעובר בראש לעיתים מרגיש מנותק ונמצא במצב של כתיבה אסוציאצית בלי לחשוב על מה שאני כותב מה שנשאר לי זה רק להידהם מעומק הדברים במעמקי ליבי, כאב ...
27\2\2003 - זולגות הדמעות מעצמן לא יכולתי לעצור את זה הרגשתי שאני נחנק הקול שלי משתנה ופשוט הדמעות מתחילות, באמצע מסיבת יומולדת 19 מאולתרת שלי, אמא שלי אפילו לא התאמצה לקנות עוגה טעימה,אותה עוגת גבינה שאנחנו אוכלים כל שבוע כל השבוע אכלנו גם ביומולדת שלי, אז זה אני,בן 19 היום ומרגיש הכי עצוב בעולם, אולי זה הזמן המתאים להתחיל לרשום יומן ואולי לא, אני לפני פרק חדש בחיים, אני לא יספר את הכל כמו שקרה בחיי, אני יספר כמו שאני זוכר את זה... שגמרתי לאכול את חתיכת העוגה הלכתי לאמבטיה שכבתי ערום כביום היוולדי ופשוט בכיתי, בכיתי, זה דבר שלא קרה לי שנים, הפעם האחרונה שבכיתי הייתה שהייתי בן 11 או 12 לא יכולתי לעצור את זה, שכבתי על החרסינה הקרה מבלי להרגיש כלום ולא הפסקתי לבכות הילד המדוכא עם הפוזה המלכנכולית בעיניו התכולות,גאון מתוסכל ללא תקנה שמורד בדור שלו, פשוט שכבתי שם ובכיתי ביום חורף קר והמים זרמו מעלי הקפיאו את עצמותיי ולא יכולתי להפסיק לבכות, אף אחד לא שם לב, הסתרתי את זה טוב כמו שאני מסתיר את כל מה שעובר עלי, את היומיים הבאים אני כנראה יבלה במיטה כטבע הדברים, כמו שאני תמיד מתפייס עם מי שלא יהיה בבית למרות שאני אומר לעצמי שהפעם זה היה מוגזם ואני לא מסוגל לסלוח אני תמיד סולח מחדש והזמן עושה את שלו, משפחה זה משפחה את יודעת, אני יודע שיומן אמור להיות זכר בדר"כ אבל בתור אחד שלא מספר מה עובר עליו הייתי רוצה לא לספר את כל מה שאני רושם לבחורה לפחות.. ואח"כ שכבתי במיטה עצוב נזכרתי באהבה היחידה שהייתה לי ואיך הרסתי את הכל ביננו כבר עברו שנתיים, לאן כל זה נעלם לי? גם ביומולדת הקודמת לא שמעתי ממנה, אני חושב שיותר מכל אני צריך להאשים את עצמי במה שקרה, לא הייתי בסדר אבל מה זה משנה בעצם בכל מקרה אנחנו לא ביחד המבטים שהצטלבו עוד בתקופת התיכון ומשחקי הכבוד כבר לא יחזרו אני בספק אם יהיה לי אומץ מספיק להסתכל לתוך עיניה גם אם אפגוש בה סתם ככה ברחוב... אבל לאן כל זה מוביל, בסופו של דבר אני יושב ורושם ביומן בלי שום סדר או תחביר פשוט רושם מה שעובר בראש לעיתים מרגיש מנותק ונמצא במצב של כתיבה אסוציאצית בלי לחשוב על מה שאני כותב מה שנשאר לי זה רק להידהם מעומק הדברים במעמקי ליבי, כאב ...