קטע יפה שחברתי
אתם מבינים? את החלום שאף אחד לא ימנע ממני, מגיל 4, מאז שנדרסתי והמנתח הציל את החיים שלי אני חולם להיות רופא, מנתח, להציל חיים! כן, אני יודע, הדרך לשם ארוכה. אבל אני מסוגל, אני מרגיש את זה, רק הלוואי וכולם היו מרגישים את זה כמוני. כמעו בכול ארוחה משפחתית מגיעים לזה ש"יוסי יהיה רופא", "יש לו חלומות" הם אומרים, בשלושה רבעים של זלזול ורק רבע של הערכה, אבל אני כבר מזמן למדתי לא להיכנע, פשוט מתעלם, תמיד אומרים שזו הדרך הכי טובה. אבל הלוואי וזו הייתה הבעיה היחידה. בביה"ס, המורים לא כ"כ אהבו אותי, במיוחד המורים למקצועות מדעים, תמיד ניסו להכשיל, תמיד תקעו הערות בתעודה, אבל הגעתי למסקנה שאת החברה באונברסיטה המורה שלי לביוגליה לא תעניין בכלל. ואם היא מנסה להכשיל אותי אני אתמאץ יותר מכל ילד אחר בכיתה ואלמד קשה יות ובסוף יראה לכולם מה זה! אז עברתי את זה בשלום, וגמרתי את התיכון עם תעודת בגרות לא רעה בכלל. בצבא הייתי חייל ככול החיילים, שלוש שנים תכננו החברה טיול, המסלול עבר בכל העולם כמעט, קבענו תאריכים שנתיים מראש, נותר רק להזמין כרטיסים, תייקנו את כל הפרטים בקלסרים, תאמינו לי , הטיול היה מאורגן יותר מכל הטיולים המאורגנים של החברות השונות, לא ראיתם ארגן כזה בחיים. אבל כמו בכול החיים שלי היה חייב לצוץ לי משהו. אתם מבינים? בגלל שההורים שלי אף פעם לא באמת האימנו שיוסי שלהם ילך ללמוד רפואה אז הם לא חסכו כסף למטרה זו. ובכסף שהנכתי בצד לטיול אני חייב עכשיו לממן את הלימודים. תכננתי מראש לעבוד בכמה ערבים אבל לעבוד כול השבוע זה לא בא בחשבון אני בא הרי ללמוד ולא בשביל למלצר. אז הייתי חייב לקצר את הטיול, אני אטוס רק לשבועיים שלושה ויעזוב את החברה באמצע. אבל בכל זאת הרגשתי מרומה, הרגשתי שהחיים לא זורמים לי כמו שתכננתי, כמו שנוח לי. עד שהבנתי, שהחיים שלי לא צריכים לזרום לי, אני צריך לזרום בהם, ואם יש לי מטרה חשובה אני חייב לוותר בדרך, להתגמש ולהתקדם לעברה, אולי אפילו עם קצת יותר מאמץ, אבל אסור להישאר תקוע מאחורה ולהאשים את כול העולם, כי זה לא יעזור לחי להשיג את המטרה-וזה מה שאני רוצה לא?- להשיג את המטרה! כתבה: נעמה קולטטש כפר גנים פתח תקווה
אתם מבינים? את החלום שאף אחד לא ימנע ממני, מגיל 4, מאז שנדרסתי והמנתח הציל את החיים שלי אני חולם להיות רופא, מנתח, להציל חיים! כן, אני יודע, הדרך לשם ארוכה. אבל אני מסוגל, אני מרגיש את זה, רק הלוואי וכולם היו מרגישים את זה כמוני. כמעו בכול ארוחה משפחתית מגיעים לזה ש"יוסי יהיה רופא", "יש לו חלומות" הם אומרים, בשלושה רבעים של זלזול ורק רבע של הערכה, אבל אני כבר מזמן למדתי לא להיכנע, פשוט מתעלם, תמיד אומרים שזו הדרך הכי טובה. אבל הלוואי וזו הייתה הבעיה היחידה. בביה"ס, המורים לא כ"כ אהבו אותי, במיוחד המורים למקצועות מדעים, תמיד ניסו להכשיל, תמיד תקעו הערות בתעודה, אבל הגעתי למסקנה שאת החברה באונברסיטה המורה שלי לביוגליה לא תעניין בכלל. ואם היא מנסה להכשיל אותי אני אתמאץ יותר מכל ילד אחר בכיתה ואלמד קשה יות ובסוף יראה לכולם מה זה! אז עברתי את זה בשלום, וגמרתי את התיכון עם תעודת בגרות לא רעה בכלל. בצבא הייתי חייל ככול החיילים, שלוש שנים תכננו החברה טיול, המסלול עבר בכל העולם כמעט, קבענו תאריכים שנתיים מראש, נותר רק להזמין כרטיסים, תייקנו את כל הפרטים בקלסרים, תאמינו לי , הטיול היה מאורגן יותר מכל הטיולים המאורגנים של החברות השונות, לא ראיתם ארגן כזה בחיים. אבל כמו בכול החיים שלי היה חייב לצוץ לי משהו. אתם מבינים? בגלל שההורים שלי אף פעם לא באמת האימנו שיוסי שלהם ילך ללמוד רפואה אז הם לא חסכו כסף למטרה זו. ובכסף שהנכתי בצד לטיול אני חייב עכשיו לממן את הלימודים. תכננתי מראש לעבוד בכמה ערבים אבל לעבוד כול השבוע זה לא בא בחשבון אני בא הרי ללמוד ולא בשביל למלצר. אז הייתי חייב לקצר את הטיול, אני אטוס רק לשבועיים שלושה ויעזוב את החברה באמצע. אבל בכל זאת הרגשתי מרומה, הרגשתי שהחיים לא זורמים לי כמו שתכננתי, כמו שנוח לי. עד שהבנתי, שהחיים שלי לא צריכים לזרום לי, אני צריך לזרום בהם, ואם יש לי מטרה חשובה אני חייב לוותר בדרך, להתגמש ולהתקדם לעברה, אולי אפילו עם קצת יותר מאמץ, אבל אסור להישאר תקוע מאחורה ולהאשים את כול העולם, כי זה לא יעזור לחי להשיג את המטרה-וזה מה שאני רוצה לא?- להשיג את המטרה! כתבה: נעמה קולטטש כפר גנים פתח תקווה
