קטע יפה, מרגש וסוחט דמעה - שווה קריאה!
התקבל ב
מתרחקת-נשברת-נגמרת. תשעה באב, שנתיים אחרי. האוויר עומד, נחנק מרוב מועקה והלב מנסה שלא לזכור איפה הייתי בתשעה באב של שנתיים לפני. גם אם הוא יזכור- ההבנה לא תגיע, כי קשה לעכל מצבים שהם מעבר להכלה של אדם. תשעה באב. תשעה באב לפני שנתיים עוד הייתי שם. שוכבת על המיטה בחדר, נוגעת בקיר האדום ומדמיינת לעצמי. תשעה באב לפני שנתיים עוד חלפתי בשבילים האהובים, עוד נכנסתי דרך הדלת, עוד עמדתי לטרמפים ביציאה מהמושב. תשעה באב לפני שנתיים עוד האדמה היתה קיימת. קיימת ממש. יכולתי לגעת בה, להתהלך בתוכה, לעמוד ולהתבונן בה- נוצרת כל מראה וכל פינה- שומרת בפנים-בפנים, עמוק. תשעה באב לפני שנתיים עוד האמנתי שהכל יכול להשתנות. לפעמים אני רוצה להושיט יד, להושיט יד שתעבור את כל מחסומי הזמן והרסיסים, שתחדור בין הדמעות והכאבים ותיגע בילדה ההיא- הילדה שעדיין בעולם שלה. אני מקנאה בה שהעולם שלה עדיין איתה- פצוע ומדמם ושבור לרסיסים- אבל עדיין איתה. איך שהיא נוסעת בכבישים, הולכת בשבילים, נושמת את האוויר הטהור הזה (מלוח ושקט וזהוב). עדיין שם, עדיין עם עצמה. עדיין עם איזשהו חלקיק של תקווה. אבל אז, כשאני מושיטה את היד- היא חוזרת אחור ברתיעה. אני זוכרת את הכאב העצום שליווה אותה באותם ימים, את המחנק היבש הזה, כאילו אין מים יותר בעולם. הצרחות שנצרחו בה (בשקט-בשקט, שאף אחד לא ישמע) הרצון להתפוצץ, להתפקע, להישבר, לצרוח, להיזרק, להתפקע- רק לא לעמוד כאן בשקט ולראות איך הבלתי יאמן קורה. כמה אהבה בכתה בה באותם הימים- אינסוף אהבה לים ולדקלים, לחולות ולבית, לחדר הזה וההוא, לחלון ולדלת, לשביל בדרך הביתה ובדרך למכולת- אהבה אהבה אהבה. כמעט אפשר לטבוע כשאהבה מתחילה לבכות. וכמה שנאה שרפה בה באותם הימים- שנאה לשוטרים, שנאה לחיילים, שנאה לעם האדיש, שנאה לאנשים ששותקים. שנאה לכל מי שלא מרגיש את הכאב הזה. וכמה התמוטטויות חוותה הילדה הזו. כמה מוות וסופים. כמה רסיסים. אז אני נרתעת, לא רוצה לחזור לאותם הימים שמילים לא מסוגלות לסבול את קיומם. אני מכריחה את עצמי לחפש מילים- אך לא מצליחה למצוא אותן, וכל מילה שכותבת- מכאיבה לי יותר, כי היא ריקה מהכאב שבאמת היה שם, ריקה מהצרחות והשתיקות, ריקה מהאמת. כאילו שהעולם לא בנוי לרגשות כאלו- ולכן אין לו תשובות ואין לו תרופות ואין לו מילים. אין לו מילים. כאילו שבני אנוש לא מסוגלים להכיל את הכאב הזה- אז הם נשברים ושוקטים ושותקים. ואני מתקרבת אל היום הנורא הזה והתמונות מציפות אותי, חודרות את מסך ההכחשה ופוגעות היישר בלב, היישר בפצעים החתוכים. ופתאום עולה בי ההד הזה, ההד הנורא החוזר אליי מקצוות הבית הגדול והריק. אני יושבת על הרצפה בחדר היקר שלי, נצמדת לקיר הצבוע, מתחת לחלון האהוב, יושבת מפורקת על הרצפה ושרה. וההד חוזר אליי מכל פינות הבית, מלטף, מנסה לרכך את הרגע הקשה הזה. אני משעינה את הראש אחורנית, מניחה לדמעות לזלוג על לחיי, העיניים נעצמות, הרגליים זרוקות ואני יושבת, צרובת עיניים, ושרה. ואז אני שומעת צעדים במדרגות, והם מתקרבים ומתקרבים. הדלת נפתחת מעט, ואז הרבה. בפתח עומדת חיילת עם פנים עגולות ושיער צהוב מקורזל, עם כובע מצחיה כחול ומדים ווסט כחול שעליו דגל ישראל. והיא עומדת ואומרת- "שלום, אני הדר. לפי צו מדינת ישראל את צריכה לעזוב את הבית". ואני דבוקה אל הקיר, רטובה מדמעות. אני רוצה לקום מולה ולצעוק ולתלוש אותה מן השלווה האדישה בה היא שרויה. אני רוצה להכות בה ולצעוק- "שנעזוב? שנעזוב את הבית הזה? את בכלל מבינה את משמעות הדבר??". אני רוצה לספר לה על כל הזכרונות שחלפו עליי כאן. איך זחלתי כאן כתינוקת, איך צעדתי את צעדי הראשון, רוצה לספר לה על הפעם הראשונה שהלכתי לגן ועל הפעם הראשונה שקיבלתי תעודה, רוצה לספר לה על ההתבגרות שלי בין הקירות האלה, על האופי שבניתי לעצמי, על השמחות שחוויתי, רוצה לספר לה שכאן, בין הקירות האלה ישבתי לילות שלמים וציירתי ופיסלתי ונכנסתי לעולם המתוק כל-כך שבפנים. רוצה לצרוח עליה ולומר שבמו ידיי צבעתי את החדר שלי, לספר איזה יפה הוא היה, ואיפה עמדה המיטה ואיפה התמונות. אני רוצה לראות לה דמעות בעיניים כשאני מספרת לה שהיו בבית הזה חיים! שאמנם עכשיו הוא ריק והרוס ומת- אבל הייתה שמחה בבית הזה, היו חפצים יפים, היה כאן צחוק ושירים, היו חלומות ותקוות- והיו כאן אנשים, אמא ואבא ואחים- משפחה שלא יכלה לעמוד בכאב הזה אז נסעה. ואני רוצה שהיא תבין את גודל הקושי, גודל הכאב, רוצה להכות ולצרוח, להאבק ולשרוט, רק לא לתת לעיניים שלה, לעיניים החסרות מצפון שלה להתבונן בהרס של חיי. אבל אני יושבת, דבוקה לקיר, רטובה מדמעות. העיניים כואבות, הידיים כואבות, הבטן כואבת, הלב כואב. אני יושבת חלשה, חלשה מכדי לדבר, כאילו שאבו ממני את כל הכוח, את כל החיים. ואין לי מספיק כוחות להילחם, ואין לי כוחות לצעוק, ואין לי, אין לי כוחות להרגיש. אני יושבת רפויה ולא אכפת לי ממנה, אני בקושי רואה אותה. קולי חנוק וצרוד ואני לוחשת שאני רוצה לשיר שלושה שירים. ואז היא יוצאת והחדר שלי לעוד כמה רגעים, ומתוך החוסר הזה אני שואבת מעט צלילים. כמעט מתה- יושבת ושרה. המילים מתנגנות בפי ואני מנסה לשאוב מהן עידוד וכוח. רחם. רחם נא ה´ אלוקינו רחם. על ישראל עמך, רחם. ועל ירושלים עירך, רחם, רחם, רחם. על ציון משכן כבודך, ועל מלכות בן דוד משיחך, ועל הבית הגדול והקדוש, רחם, רחם, רחם. והדמעות לא מפסיקות להציף. אני מגייסת עוד מעט כוחות ומבטיחה- נקדש את שמך בעולם, כשם שמקדישין אותו בשמי מרום. (שרה אל ה´ וכואבת אליו ומנסה לסלק את הצרידות ולשיר אליו בקול צלול וחזק) ימלוך ה´ לעולם, אלוהייך ציון, לדוד ודור הללויה, ואתה קדוש יושב תהילות ישראל, אל נא. (חלשה, מתמוטטת. מוחה דמעות מפניי ושרה בשקט- בשקט, כמעט לוחשת). טוב להודות לה´, טוב להודות לה´, ולזמר לשמך עליון. להגיד בבוקר חסדך ואמונתך בלילות. טוב. להודות. לה´. והחיילת נכנסת ואומרת שנגמר הזמן, ואני קמה וממשיכה לשיר. טוב להודות לה´. מתוך עיניים מצועפות קריבה אל הדלת, נאחזת בקיר, יוצאת מן החדר. ולזמר לשמך עליון. חוזרת לכבות את האור, מביטה פעם אחרונה ולוחשת לו- "שלום חדר אהוב", בוכה, יורדת במדרגות, מחליקה בידי על המעקה, נאחזת, מבקשת כוחות. לא אכפת לי שהוא יתמוטט ואני אפול איתו. לא אכפת לי דבר. והחיילות סובבות אותי ואני ממשיכה לשיר, עוברת בפרוזדור, מתקרבת לדלת, להגיד בבוקר חסדך. בוכיה אני מושיטה יד, נוגעת בדלת העץ, לוטפת את עיטוריה, עוברת דרכה ומושיטה יד למזוזה. מנשקת בפעם האחרונה. אני יורדת מדרגה קטנה, איני רואה דבר, רק ערפל מלוח, רטוב. רק לב דופק, שאיכשהו, עוד פועם בי. אני צועדת במדרכה האפורה, הרגליים כמעט אינן זזות, אני מתרחקת מהבית, מהעץ הקטן והמרפסת, מחלון הסלון, מארון החשמל. מתרחקת מהעולם השלם שלי. אני עוברת ליד המקלט ואז מאיטה. עוצרת ומתבוננת אחור- מביטה בבית, נפרדת לשלום, בוכה את כל האהבה שלי אליו. החיילות לוחצות בי להמשיך ואני צועדת וצועדת. מתרחקת... נשברת... נגמרת...
התקבל ב