סיפור קטן להמחשה
אומנם מלפני 15 שנה אבל רלוונטי מאוד למקרה. דודים שלי אמצו גור קייסהאונד. בבית באותו זמן גרו ההורים, ושלושת בני דודי בגילאים 7-15 בערך. הם מאוד אהבו אותו והעניקו לו תשומת לב ואהבה, אבל לא טרחו לקחת אותו לאילוף או לנסות ללמוד ולהתכונן לגידול כלב (זה היה כלבם הראשון). בשלב מסויים הוא התחיל לנהום וחשוף שיניים כאשר ניסו לקחת ממנו צעצוע או אוכל או להזיזו למקום מסויים. הבעלים, נרתעו מהאיום והניחו אותו לנפשו. הכלב למד להבין שהוא השולט, שהוא הבכיר בבית, והחל לבטא את עליונותו יותר ויותר. באופן רגיל הוא היה חביב ונחמד, עד שעשו משהו שלא מצא חן בעיניו. בדיוק כמו אצל זאבים בלהקה, ברגע שזאב נחות חורג מסמכותו, המנהיגים מעמידים אותו על מקומו. כמובן שהשלב הבא כבר הגיע לנשיכות של ממש. אין מה לעשות רבותי, אולי נוח לנו לחשוב על הכלבים כחברינו הטובים, אבל זה אפשרי רק כל עוד הם מקבלים את מרותנו, ובתמורה לכך אנחנו דואגים לכל מחסורם. ברגע שהיחסים האלה משתנים, אין אפשרות לקיים חיים תקינים.