אגדות על עצים ופרחים
אגדת הקטלב
באחד מכפרי ההר התגוררה נערה יפהפייה , שכל בחורי הכפר חפצו לשאתה. יותר מכולם אהב אותה מחמוד , בנו של העשיר והתקיף בפלאחים , וחיזר אחריה בסתר בעת שהלכה לשאוב מים מן המעיין לביתה , וישא חן בעיניה ותשב לו אהבה. ויבוא מחמוד אל אביו ויגלה לו את צפונות ליבו , ויבקשו ללכת אל הוריה ולבקש את ידה. האב סירב , ולא נימק סירובו לבנו. סיבת הבירוב היתה תאוותו המושחתת , כי חפץ הזקן לקחת לעצמו את היפהפייה לאישה שנייה. מחמוד שיקע את צערו בעבודה קשה , ויהיה בשדה יומם וליל עם צאן אביו. באחד הימיים הגיע האב לבקר את צאנו הרועה בשולי החורש , פנה אליו הבן שנית וחזר על בקשתו , והאב ברוע לב דחה את בקשתו ואמר: "לא אוכל למלא בקשתך , כי חפצתי אני לשאת את הנערה לאישה , והיא תיהיה אמך החורגת". הבחור הנדהם ניסה לרכך את לב האב , אך זה היקשה עורפו. ותפרוץ ביניהם מריבה קשה , ומריב שפתיים עברו לתגרת ידיים. ובחמתו הניף הבן את מקלו על אביו , ויכהו בראשו מכה אדירה , ויהרגו. ומן המקל המוכתם בדם צמח עץ אדום הנקרא "קאתיל" - ההורג או הקוטל - ובעברית נקרא שמו קטל-אב.
על כלנית , פרג ונורית
הכל החל ביום חורפי ומעונן. שלושת האחיות במשפחת חורשי ישבו ליד האח ורקמו חלומות על עתיד מתוק. האחת חלמה על קריירה מזהירה , השניה על לימודים גבוהים באחת האוניברסיטאות הנחשבות , והשלישית חלמה על טיול ענק שתעשה יום אחד מסביב לעולם. שלושתן ישבו וחלמו , ושלושתן ידעו כי מאחר והן גרות בכפר קטן , המוקף יער עד , בלב אי הסיכויים שיגיע יום אחד מישהו שיוציא אותן מכפרן הקטן הוא קלוש למדי. והנה באותו היום , בעודן יושבות יחדיו , מתחממות על יד האח הבוערת , הגיע הדוור ובידו מעטפה מוזהבת. במעטפה הייתה הזמנה יפהפייה , המודיעה על בואו של הנסיך הרם המגיע מן היבשה הרחוקה. הנסיך שהיה כבר לא צעיר שוטט ברחבי הממלכה בניסיון למצוא לו נסיכה. במסגרת חיפושיו ערך הנסיך נשף מיוחד גם באי הקטן שלהן. התאריך הרשום בהזמנה הותיר בידי האחיות שלושה שבועות להתרכז בהכנות. כבר למחרת יצאו השלוש למסע קניות. בחנות הראשונה אליה נכנסו נחו עיני כולן על שמלה אדומה מדהימה. הביטו האחיות זו בזו ולא ידעו מה לעשות. הרי שלושתן התאהבו בשמלה , אך לא יעלה על הדעת שהן תגענה לנשף עם תלבושת אחידה. האחיות שאהבו זו את זו החליטו פה אחד , אף אחת לא תקנה את השמלה. הן המשיכו בחיפושיהן , אך אף אחת לא מצאה שמלה שמצאה חן בעיניה כמו אותה שמלה אדומה. בשבוע השני להכנות , התחמקו האחיות זו מזו בתירוצים שונים , וכל אחת יצאה למסע קניות פרטי משלה. כששבו הביתה , לא רצתה אף אחת מהאחיות להראות לשניה מה קנתה. וכך החליטו הבנות בניהן כי תיהיה זו הפתעה ביום הנשף. חלפו הימים והגיע היום המיועד. מהבוקר הסתגרה כל אחת בחדרה , התרחצה , התבשמה , התאפרה והתלבשה. בשעה המיועדת יצאה כל אחת מחדרה והנה כמה נורא , כולן לובשו את אותה השמלה האדומה. החלו לגמגם תירוצים זו לזו , אך השעה היתה כבר מאוחרת ויש ולצאת לנשף. כלנית האחות הבכורה לא איבדנ את העשתונות , רצה לחדרה וחזרה עם חגורה לבנה. פרג , האחות השניה מיהרה לחדר העבודה של אביה , לקחה את קסת הדיו והשפריצה כתמים שחורים על השמלה. נורית הקטנה ישבה מול ארון הבגדים , התלבטה והתלבטה , לבסוף לקחה שרשרת עבה חומה , ענדה אותה לצווארה ויצאה. כאשר הגיעו לנשף התפעלו כולן מיופיין , ובמיוחד התלהב הנסיך שלא הפסיק לרקוד עם שלושתן , הוא התלהב מהן כל-כך אך לא הצליח להחליט את מי מהן הוא רוצה לשאת לו לאישה. יצא הנסיך עם יועצו למרפסת לנסות ולהחליט מי מהן תבחר בסופו של הערב. ניצלו האחיות את ההפסקה הקצרה שלקח הנסיך וישבו ביחד בפינת האולם הגדול. הסתכלו האחיות זו בזו והחילטו , כי אין אף גבר בעולם ששווה להיפרד אחת מהשניה למענו. אחזו הבנות זו בידה של זו , והחלו לרוץ למעבה היער. ראה הנסיך כי שלושת האחיות נעלמו , החל לרוץ אחריהן ולקרוא להן ביער , אך שלושת האחיות הפכו לפרחים , בכדי שלטא יצטרכו להיפרד לעולמים. וכך עד היום ניתן להבחין בעונת הפריחה בשלושת הפרחים בעלי עלי הכותרת האדומים. כלנית , האחות הבכורה , שפורחת ראשונה ובבסיס עלי הכותרת שלה עיגול לבן. באמצע החורף פורח הפרג , האחות האמצעית , ועל כל אחד מעלי הכותרת שלה ישנו כתם שחור. אחרונה חביבה פורחת הנורית , בסביבות פסח והיא בעלת אבקנים חומים.
מדוע חלול גזעו של עץ הזית?
היה זה לפני יותא מאלפיים שנה. בוקר אחד זזה האדמה , החיות הסתובבו בחוסר שקט , והעצים נעו ממקומם. בת קול הוליכה את הבשורה הנוראה: "בית המקדש המפואר בירושלים נחרב בגלל שנאתם של בני האדם זה לזה!". כל החיות והצמחים , מן הקטן ועד לגדול , התאבלו לשמע הבשורה הנוראה. בית המקדש שהיה מקום מושבו של אולקים על פני האדמה נהרס , והכל בגלל בני האדם שלא היו סבלניים זה לזה. החלו בעלי החיים והצמחים להתאבל. הג'ירפה האריכה את צווארה כדי להיות קרובה יותר לאלוקים , הנחש התגולל בעפר הארץ בכדי להביע את אבלו , הרכינה הרקפת ראשה , החרוב שפרותיו היו בצורת פה מחייך התעגלו כלפי מטה כפה עצוב ואף הזכירו את החרבות שהביאו לחורבן בית המקדש , הצפצפה שהייתה בעלת עלים ירוקים צבעה אותם בלבן כסוף כאילו הלבינה מצער , והשקדייה השירה את כל עליה ונשארה עם ענפים ערומים למשך כל החורף. רק הזית שהיה מלך העצים המשיך ללבלב כרגיל , נתן את פירותיו והמשיך לצמוח כאילו כלום לא קרה. החלו להתלחשש ביניהם עצי החורש , כיצד יתכן שדווקא הוא , מלך העצים לא מתאבל על חורבן בית המקדש?! לבסוף אזר האורן אומץ , התקרב אט אט לעבר הזית ושאלו: "האם לא שמעת את הבשורה הנוראה כי בית המקדש נחרב?" "שמעתי" ענה הזית. "אז כיצד יתכן שאתה , שמהשמן של זיתיך הדליקו את המנורה בבית המקדש , איך זה יכול להיות שדווקא אתה לא מתאבל?" שתק הזית דקה , שתק הזית דקתיים , ואז פתח ואמר: "אתם כולכם הבעתם את האבל שלכם כלפי חוץ , כך שכולם יוכלו לראות. אבל אני השארתי את העצב שלי בתוך תוכי , ואת ליבי שלי אכלתי מרוב צער". ועד היום ניתן לראות שהזיתים הזקנים באמת עודם מתאבלים על חורבן בית המקדש , והגזע שלהם חלול.
