קטנוענית על אופנוע
תקציר הפרקים הקודמים:
עד לא מזמן, היה לי רשיון A1 מוגבל לאוטומטי בלבד, ובהתאם, רכבתי רק על קטנועים, אוטומטיים. לפני חודשים ספורים הרחבתי את הרשיון ל-A, מה שגם הוריד את מגבלת האוטומטי. מלבד בשיעורי הרכיבה, לא יצא לי לרכוב עד כה על אופנועים.
נתון רלוונטי נוסף: אני נמוכה. מטר וחצי וצ'ופצ'יק. למרות שיש נמוכות שטוענות אחרת, בשבילי, זה משפיע גם על מבחר הכלים שבכלל רלוונטי לי, וגם על מידת השליטה שלי בכלי (בהתנהלות שקשורה לעצירות, לא ברכיבה עצמה).
הפרק הנוכחי: רכיבת מבחן
בסוף השבוע האחרון קיבלתי לרכיבת מבחן אופנוע WOLF 250 של סאן יאנג. ביצעתי איתו את רכיבת הסולו הראשונה שלי, ובהמשך עוד כמה רכיבות לבד או עם האיש (הוא בקטנוע משלו), בסך הכל - בערך 300 ק"מ (לא סופי).
אני לא מרגישה שאני יכולה להביע דיעה על הכלי עצמו, כי אני עדיין בשלבים ראשוניים של רכישת מיומנות הרכיבה עם הילוכים, וזה דורש את רוב משאבי תשומת הלב שלי (בנוסף למה שנדרש לצורך רכיבה בתנועה, אבל בזה אני מנוסה מספיק בשביל שזה כבר יהיה טבע שני - מבלי לגרוע מהעובדה שתמיד אפשר להשתפר), אבל רציתי לשתף בקצת מחשבות על ההבדלים שהרגשתי כקטנוענית שמתחילה את דרכה על אופנוע.
הדבר הראשון שהרגשתי, זה הרוח. בהעדר מגן רוח, גיליתי שהקסדה שלי גדולה עלי (בקטנוע היא מרגישה בסדר גמור, על הזאב, הרגשתי כאילו אם לא היתה רכוסה היטב, היא היתה עפה לי מהראש. השאלתי מהבת שלי את הקסדה שלה, וזה כבר מרגיש יותר טוב). בהתאם, מהירות נמוכה יחסית, מרגישה גבוהה יותר, והרבה יותר קר (מעיל קיץ מרושת).
הבדל משמעותי נוסף: אין ארגז. אני שרגילה להתנהל עם ארגז 48 ל'+המון מקום מתחת למושב, פתאום צריכה להתנהל עם מקום אחסון שמתמצה פחות או יותר בכיסי המעיל (תיק על הזנב עם שרשרת, והבוקר לעבודה תיק גב עם הנדרש, אבל אי אפשר להשאיר כלום). בטיול, הציוד (מים בעיקר) היה אצל הקטנוען, וברכיבות-לשם-רכיבה יכולתי לוותר על המטען לגמרי, אבל בשגרה זה יותר משמעותי. תיק הגב חוסם את הרוח/האיוורור, כך שאם בנסיעות הערב היה לי קריר למדי, נסיעת הבוקר היתה דווקא חמה יותר.
גיליתי שרירים שבדרך כלל לא מופעלים, ורכיבה של כשעה, גרמה לי לשרירים כואבים למדי. נסיון לשחרר סוג אחד של שרירים, גרם לכאב במקומות אחרים (כף היד למשל, כנראה בעקבות תנוחה פחות נכונה). ברור שגם זה עניין של תרגול והרגל. גיליתי, שבניגוד לקטנוע, אי אפשר לנוח ולשחרר קצת את הידיים ברמזור, אלא להיפך. מה שאומר, שהדרך היחידה היא לעשות את זה בזמן רכיבה. בדרך כלל דווקא מעדיפה להיות עם היד "בהיכון", אבל אולי מכיוון שזה בכל זאת קלאץ' ולא בלם (הקושי הורגש בעיקר ביד שמאל), זה פחות קריטי, ברכיבה "פתוחה".
גיליתי, שלא פשוט לי לעבור מסטטוס של רוכבת מנוסה לרוכבת מתחילה, כזו שלוקחת הרבה טווחי בטחון, ומתנהלת קצת ב"סבתאיות", אבל שזה קריטי. למשל - אחרי כמה רמזורים מוצלחים, דווקא באחת הפעמים שהחלטתי להעז וכן לעמוד בין מכוניות ברמזור, זרקתי קלאץ' בהתחלת הרכיבה, וכבה לי המנוע - מה שלא הפריע למכוניות לנסוע משני צידי, ולא עזר לבטיחות שלי... עדיף לעמוד באמצע הנתיב, כל עוד השליטה שלי היא בהתלמדות, ולא מדובר על פקק משמעותי.
גיליתי, שההאצה שלי איטית הרבה יותר (בגלל המיומנות הנמוכה של העברת הילוכים, משערת שעם הנסיון זה ישתפר. מדובר על יכולת התאוצה שלי, לא של הכלי). לגבי המהירות הסופית, מסתבר שסאן יאנג הוא סאן יאנג... והמהירות מאד דומה לקטנוע שלי, בעל אותו נפח מנוע. אולי עוד כמה קמ"שים בודדים, בעיקר במישור/ירידה. מצד שני, כאמור, פחות הרגשתי צורך במהירות גבוהה יותר. רוב הזמן לא רכבתי במקסימום, גם כשתנאי הדרך (ותחושת הבטחון שלי) איפשרו.
רכיבה קצרה על קטנוע (כי גם האיש רצה קצת התנסות עם האופנוע), אחרי רכיבה ממושכת למדי על האופנוע, הרגישה מוזר לגמרי. זה בטח היה נעלם מהר, אבל הוא רצה להתחלף בחזרה...
בטח שכחתי עוד כמה מסקנות ומסקנות ביניים, אבל זו כבר הופכת להיות חפירה עמוקה מדי (שלא לומר קדיחה), אז אפסיק כרגע.
בהמשך השבוע מתוכנן לי אופנוע מבחן קצת יותר מעניין, אבל הוא כבר לא יהיה לגמרי רכיבה ראשונה (וטוב שכך).
אני כבר מתחילה לגבש לעצמי עמדה לגבי לאן אני רוצה להמשיך מכאן.
זהו. סתם שיתוף.
תקציר הפרקים הקודמים:
עד לא מזמן, היה לי רשיון A1 מוגבל לאוטומטי בלבד, ובהתאם, רכבתי רק על קטנועים, אוטומטיים. לפני חודשים ספורים הרחבתי את הרשיון ל-A, מה שגם הוריד את מגבלת האוטומטי. מלבד בשיעורי הרכיבה, לא יצא לי לרכוב עד כה על אופנועים.
נתון רלוונטי נוסף: אני נמוכה. מטר וחצי וצ'ופצ'יק. למרות שיש נמוכות שטוענות אחרת, בשבילי, זה משפיע גם על מבחר הכלים שבכלל רלוונטי לי, וגם על מידת השליטה שלי בכלי (בהתנהלות שקשורה לעצירות, לא ברכיבה עצמה).
הפרק הנוכחי: רכיבת מבחן
בסוף השבוע האחרון קיבלתי לרכיבת מבחן אופנוע WOLF 250 של סאן יאנג. ביצעתי איתו את רכיבת הסולו הראשונה שלי, ובהמשך עוד כמה רכיבות לבד או עם האיש (הוא בקטנוע משלו), בסך הכל - בערך 300 ק"מ (לא סופי).
אני לא מרגישה שאני יכולה להביע דיעה על הכלי עצמו, כי אני עדיין בשלבים ראשוניים של רכישת מיומנות הרכיבה עם הילוכים, וזה דורש את רוב משאבי תשומת הלב שלי (בנוסף למה שנדרש לצורך רכיבה בתנועה, אבל בזה אני מנוסה מספיק בשביל שזה כבר יהיה טבע שני - מבלי לגרוע מהעובדה שתמיד אפשר להשתפר), אבל רציתי לשתף בקצת מחשבות על ההבדלים שהרגשתי כקטנוענית שמתחילה את דרכה על אופנוע.
הדבר הראשון שהרגשתי, זה הרוח. בהעדר מגן רוח, גיליתי שהקסדה שלי גדולה עלי (בקטנוע היא מרגישה בסדר גמור, על הזאב, הרגשתי כאילו אם לא היתה רכוסה היטב, היא היתה עפה לי מהראש. השאלתי מהבת שלי את הקסדה שלה, וזה כבר מרגיש יותר טוב). בהתאם, מהירות נמוכה יחסית, מרגישה גבוהה יותר, והרבה יותר קר (מעיל קיץ מרושת).
הבדל משמעותי נוסף: אין ארגז. אני שרגילה להתנהל עם ארגז 48 ל'+המון מקום מתחת למושב, פתאום צריכה להתנהל עם מקום אחסון שמתמצה פחות או יותר בכיסי המעיל (תיק על הזנב עם שרשרת, והבוקר לעבודה תיק גב עם הנדרש, אבל אי אפשר להשאיר כלום). בטיול, הציוד (מים בעיקר) היה אצל הקטנוען, וברכיבות-לשם-רכיבה יכולתי לוותר על המטען לגמרי, אבל בשגרה זה יותר משמעותי. תיק הגב חוסם את הרוח/האיוורור, כך שאם בנסיעות הערב היה לי קריר למדי, נסיעת הבוקר היתה דווקא חמה יותר.
גיליתי שרירים שבדרך כלל לא מופעלים, ורכיבה של כשעה, גרמה לי לשרירים כואבים למדי. נסיון לשחרר סוג אחד של שרירים, גרם לכאב במקומות אחרים (כף היד למשל, כנראה בעקבות תנוחה פחות נכונה). ברור שגם זה עניין של תרגול והרגל. גיליתי, שבניגוד לקטנוע, אי אפשר לנוח ולשחרר קצת את הידיים ברמזור, אלא להיפך. מה שאומר, שהדרך היחידה היא לעשות את זה בזמן רכיבה. בדרך כלל דווקא מעדיפה להיות עם היד "בהיכון", אבל אולי מכיוון שזה בכל זאת קלאץ' ולא בלם (הקושי הורגש בעיקר ביד שמאל), זה פחות קריטי, ברכיבה "פתוחה".
גיליתי, שלא פשוט לי לעבור מסטטוס של רוכבת מנוסה לרוכבת מתחילה, כזו שלוקחת הרבה טווחי בטחון, ומתנהלת קצת ב"סבתאיות", אבל שזה קריטי. למשל - אחרי כמה רמזורים מוצלחים, דווקא באחת הפעמים שהחלטתי להעז וכן לעמוד בין מכוניות ברמזור, זרקתי קלאץ' בהתחלת הרכיבה, וכבה לי המנוע - מה שלא הפריע למכוניות לנסוע משני צידי, ולא עזר לבטיחות שלי... עדיף לעמוד באמצע הנתיב, כל עוד השליטה שלי היא בהתלמדות, ולא מדובר על פקק משמעותי.
גיליתי, שההאצה שלי איטית הרבה יותר (בגלל המיומנות הנמוכה של העברת הילוכים, משערת שעם הנסיון זה ישתפר. מדובר על יכולת התאוצה שלי, לא של הכלי). לגבי המהירות הסופית, מסתבר שסאן יאנג הוא סאן יאנג... והמהירות מאד דומה לקטנוע שלי, בעל אותו נפח מנוע. אולי עוד כמה קמ"שים בודדים, בעיקר במישור/ירידה. מצד שני, כאמור, פחות הרגשתי צורך במהירות גבוהה יותר. רוב הזמן לא רכבתי במקסימום, גם כשתנאי הדרך (ותחושת הבטחון שלי) איפשרו.
רכיבה קצרה על קטנוע (כי גם האיש רצה קצת התנסות עם האופנוע), אחרי רכיבה ממושכת למדי על האופנוע, הרגישה מוזר לגמרי. זה בטח היה נעלם מהר, אבל הוא רצה להתחלף בחזרה...
בטח שכחתי עוד כמה מסקנות ומסקנות ביניים, אבל זו כבר הופכת להיות חפירה עמוקה מדי (שלא לומר קדיחה), אז אפסיק כרגע.
בהמשך השבוע מתוכנן לי אופנוע מבחן קצת יותר מעניין, אבל הוא כבר לא יהיה לגמרי רכיבה ראשונה (וטוב שכך).
אני כבר מתחילה לגבש לעצמי עמדה לגבי לאן אני רוצה להמשיך מכאן.
זהו. סתם שיתוף.
