קצת על השיטות
את שיטה של מאיר וונדר (וזו תשובה גם לחיים) ראיתי רק לכמה דקות בחוברת שסרוקה ב"אוצר החכמה). לפי מה שאני זוכר היא מחלקת את התחומים לקבוצות בסגנון דומה לדיואי, כלומר שלוש ספרות וכד'. השיטה של הר עציון מתחילה באות עברית (בין א' ל-ל') ואז יש כמה ספרות שמציינות תת-נושא, ומתחתיהן עוד ספרות שמציינות מחבר מסויים, אין עוד תת חלוקה, אם אני זוכר נכון. בגדול, למי שרוצה לפתח שיטה ביהדות (אני מתייחס כרגע בעיקר לספרי הקודש, ללא "מדעי היהדות" וספרי עזר), יש כמה קטגוריות יחסית פשוטות(תנ"ך; משנה; תלמוד ירושלמי ומפרשיו; תלמוד בבלי ומפרשים ראשונים ואחרונים; ספרי הלכה - גאונים, ראשונים, רמב"ם ומפרשיו, טור ומפרשיו, שו"ע ומפרשיו, ספרי אחרונים - כלליים, או על נושא מסויים; שו"ת - גאונים, ראשונים, אחרונים; תפילה - סידורים, מחזורים, הגדות; מחשבה - ראשונים, קבלה, חסידות, מוסר, אחרונים; ספרי עזר). יש רק כמה נקודות תורפה, שבהן אין ממש אחידות בין השיטות. למשל: רבים מספרי החסידות מסודרים על סדר הפרשיות, האם לסדרם בתנ"ך או במדור חסידות. פירושים על הש"ס - חלק מהספרים מסודרים לפי סוגיות כלליות, אך הרוב על מסכתות, כאשר פעמים רבות יש כרכים על כמה מסכתות יחד, או על כמה סדרים (למשל: נשים-נזיקין או מועד-נשים). ההגיון של רוב הלומדים הוא לאחד את כל הספרים של המחבר באותו מקום במדף. אעפ"כ בשיטת שלום, וגם במרכז הרב למשל, מנסים לחלק את הספרים לפי מסכתות, מה שמבטיח בלאגן. ההגיון בחלוקה הוא שזה פשוט מדף ענק, ובכל ישיבה הוא המדף הגדול ביותר, ומנסים למצוא דרך לסידור פנימי שלו. הערה חשובה - בספרות התורנית מצטטים לפי שמות הספרים, ולא לפי מחברים. כולל שמעו על "הנודע ביהודה", "קצות החשן" וכו' אבל רובם לא ידעו את השמות של המחברים, ולכן יש מקומות (לא אקדמיים, כמובן) שיסדרו לפי שם כותר ולא שם מחבר.