קטיה ואני
ושוב זה חזר. באמת שניסיתי, אבל לא הצלחתי. היא אמרה לי להישאר רגועה, זה חשוב עכשיו להיות רגועים למרות שמסביבי היסטריה גדולה. ספרתי עד עכשיו שבעה בומים, אחד מאד חזק, כנראה קרוב אלינו. האזעקה התחילה לפעול פתאום, בין הבום החמישי לשישי. זה די מצחיק, שכולם מפחדים מהאזעקה ולא מהבומים. היא אמרה לי תיסעי. זה לא כזה פשוט לנסוע אבל נסעתי. הצטופפנו באוטו של שלמה השכן, היו גם אשתו ושני הילדים. אחרי שבוע במקלט הם החליטו שמספיק משחקים ונמאס, אז הצטרפתי אליהם לנסיעה, טרמפ עד תל אביב. בדרך, לא רחוק מוינגייט החלטתי שעדיף להתעסק עם קטיושות מאשר עם שני ילדים צורחים באוטו חנוק. היא שאלה לשלומי, אמרה להחזיק מעמד. מוזר, היא נשמעה כעת יותר מודאגת מאשר קודם, כשהייתי עוד ב"קו העימות". לה אני דואגת כל הזמן, היא בקו האש תמיד, ולעולם לא תעזוב אותו. "המרכז מחבק את תושבי הצפון, אנחנו ננצח, תרגישו כמו בבית..." החיים נמשכים פה כרגיל. איבדתי יומיים בלנסות להבין את זה, ומפעם לפעם קפצתי בבהלה כששמעתי סירנות של אמבולנסים. הלכתי עוד חמישה ימים, הסתובבתי בקניונים, השתזפתי בים, פגשתי חברים רחוקים. האמת שהמרחק הזה, ביני לבין המרכז, הוא לא חדש. כבר שנים שאני מנותקת לגמרי והמרחק גודל מדי יום. גם החברים משם מתרחקים, וככל שגובר המרחק הפיזי, מתחזק גם המרחק הנפשי. היא שאלה אם אני מסתדרת, אמרתי שכן, צעקתי אפילו. ניסיתי לשכנע אותה ובעיקר את עצמי. השכנוע לא עבד, נשארתי סגורה שלושה ימים בדירה של חברה שהסכימה לארח אותי בינתיים. הסתובבתי מחדר לחדר, כלואה כמו דבורה שמנסה לצאת החוצה, אך נתקלת בחלון הסגור פעם אחר פעם. בסוף ברחתי, לא יכולתי יותר. העדפתי שריקות של טילים על פני שריקות של נהגים חצופים, צפירות אזעקה על פני צפירות של אמבולנסים, ומחנק של מקלט צפוף עם עשרים דיירים על פני המחנק של תל אביב. בדרך הביתה ניסיתי להירגע, הנה אני חוזרת הביתה, לירוק של הצפון, למרחבים הפתוחים. ניסיתי לחשב חשבונות כמו שאני אוהבת. מהבית שלי לחנות המכולת הקרובה רבע שעה הליכה, מהבית לבית הספר חצי שעה נסיעה, מהבית לקניון שעה נסיעה. מהבית לסוסים- שלוש דקות הליכה. הכל מסתכם בבית, הכל מתחיל וחוזר לפה. ועכשיו הכל שומם, עומד מלכת, כאילו מישהו עצר את השעון. אני מתגעגעת לטיול על הסוס, טיול איטי ושקט, לא דהירה מהירה כמו שהיא אוהבת, רק טיול קטן ואיטי, כזה שנותן לסדר את המחשבות. חזרתי הביתה לפני יומיים, אין כמעט אזעקות, רק נפילות. שתי נפילות היו מאד קרובות, במטע של השכנים. היא שוב מופיעה, שואלת אם אני בסדר, מתבדחת על כמות הברזל שאנו יכולים לנצל מכל הנפילות הללו. אני בסדר, אני מרגיעה אותה וממש לא את עצמי. השכנים והמשפחה ישנים במקלט ורק אני ישנה בבית, במיטה שלי, מסרבת לחלוק את החיים שלי עם חבורת זרים, מתקשה להבין איך המשפחה שלי מתמודדת עם זה. כבר שבועיים למלחמה הזו והשקט שלי נעלם. בהתחלה עוד דיברתי לעצמי, ניסיתי לשכנע, להסביר, להרגיע, אפילו לשקר. אבל אין לאן לברוח. בימים הכל רגיל, יושבים, מדברים על המצב, מנגנים קצת בגיטרה. בלילות שקט מדי, והשקט הזה מפחיד אותי. זה לא השקט הרגיל שלי, שמתנגד לרעש שבחוץ. זה שקט של ריקנות, של חרדות, של שגעון. אני מחפשת אותה, מבקשת שתבוא להציל אותי, אך היא כאן אולי הגיע הזמן לקבל את זה, לעבור הלאה. והרי כמה שנים אפשר לחיות מדמיונות? השבוע השלישי למלחמה התחיל, שיחת טלפון ממספר חסום. הראש שלי ריק, ואני עונה מתוך שעמום. צו 8.
ושוב זה חזר. באמת שניסיתי, אבל לא הצלחתי. היא אמרה לי להישאר רגועה, זה חשוב עכשיו להיות רגועים למרות שמסביבי היסטריה גדולה. ספרתי עד עכשיו שבעה בומים, אחד מאד חזק, כנראה קרוב אלינו. האזעקה התחילה לפעול פתאום, בין הבום החמישי לשישי. זה די מצחיק, שכולם מפחדים מהאזעקה ולא מהבומים. היא אמרה לי תיסעי. זה לא כזה פשוט לנסוע אבל נסעתי. הצטופפנו באוטו של שלמה השכן, היו גם אשתו ושני הילדים. אחרי שבוע במקלט הם החליטו שמספיק משחקים ונמאס, אז הצטרפתי אליהם לנסיעה, טרמפ עד תל אביב. בדרך, לא רחוק מוינגייט החלטתי שעדיף להתעסק עם קטיושות מאשר עם שני ילדים צורחים באוטו חנוק. היא שאלה לשלומי, אמרה להחזיק מעמד. מוזר, היא נשמעה כעת יותר מודאגת מאשר קודם, כשהייתי עוד ב"קו העימות". לה אני דואגת כל הזמן, היא בקו האש תמיד, ולעולם לא תעזוב אותו. "המרכז מחבק את תושבי הצפון, אנחנו ננצח, תרגישו כמו בבית..." החיים נמשכים פה כרגיל. איבדתי יומיים בלנסות להבין את זה, ומפעם לפעם קפצתי בבהלה כששמעתי סירנות של אמבולנסים. הלכתי עוד חמישה ימים, הסתובבתי בקניונים, השתזפתי בים, פגשתי חברים רחוקים. האמת שהמרחק הזה, ביני לבין המרכז, הוא לא חדש. כבר שנים שאני מנותקת לגמרי והמרחק גודל מדי יום. גם החברים משם מתרחקים, וככל שגובר המרחק הפיזי, מתחזק גם המרחק הנפשי. היא שאלה אם אני מסתדרת, אמרתי שכן, צעקתי אפילו. ניסיתי לשכנע אותה ובעיקר את עצמי. השכנוע לא עבד, נשארתי סגורה שלושה ימים בדירה של חברה שהסכימה לארח אותי בינתיים. הסתובבתי מחדר לחדר, כלואה כמו דבורה שמנסה לצאת החוצה, אך נתקלת בחלון הסגור פעם אחר פעם. בסוף ברחתי, לא יכולתי יותר. העדפתי שריקות של טילים על פני שריקות של נהגים חצופים, צפירות אזעקה על פני צפירות של אמבולנסים, ומחנק של מקלט צפוף עם עשרים דיירים על פני המחנק של תל אביב. בדרך הביתה ניסיתי להירגע, הנה אני חוזרת הביתה, לירוק של הצפון, למרחבים הפתוחים. ניסיתי לחשב חשבונות כמו שאני אוהבת. מהבית שלי לחנות המכולת הקרובה רבע שעה הליכה, מהבית לבית הספר חצי שעה נסיעה, מהבית לקניון שעה נסיעה. מהבית לסוסים- שלוש דקות הליכה. הכל מסתכם בבית, הכל מתחיל וחוזר לפה. ועכשיו הכל שומם, עומד מלכת, כאילו מישהו עצר את השעון. אני מתגעגעת לטיול על הסוס, טיול איטי ושקט, לא דהירה מהירה כמו שהיא אוהבת, רק טיול קטן ואיטי, כזה שנותן לסדר את המחשבות. חזרתי הביתה לפני יומיים, אין כמעט אזעקות, רק נפילות. שתי נפילות היו מאד קרובות, במטע של השכנים. היא שוב מופיעה, שואלת אם אני בסדר, מתבדחת על כמות הברזל שאנו יכולים לנצל מכל הנפילות הללו. אני בסדר, אני מרגיעה אותה וממש לא את עצמי. השכנים והמשפחה ישנים במקלט ורק אני ישנה בבית, במיטה שלי, מסרבת לחלוק את החיים שלי עם חבורת זרים, מתקשה להבין איך המשפחה שלי מתמודדת עם זה. כבר שבועיים למלחמה הזו והשקט שלי נעלם. בהתחלה עוד דיברתי לעצמי, ניסיתי לשכנע, להסביר, להרגיע, אפילו לשקר. אבל אין לאן לברוח. בימים הכל רגיל, יושבים, מדברים על המצב, מנגנים קצת בגיטרה. בלילות שקט מדי, והשקט הזה מפחיד אותי. זה לא השקט הרגיל שלי, שמתנגד לרעש שבחוץ. זה שקט של ריקנות, של חרדות, של שגעון. אני מחפשת אותה, מבקשת שתבוא להציל אותי, אך היא כאן אולי הגיע הזמן לקבל את זה, לעבור הלאה. והרי כמה שנים אפשר לחיות מדמיונות? השבוע השלישי למלחמה התחיל, שיחת טלפון ממספר חסום. הראש שלי ריק, ואני עונה מתוך שעמום. צו 8.