"קחי אותי ג'ואי"
כן כן, משחקי המילים על קחי אותי שרון ימשכו עוד חודש לפחות, אבל בינתיים, הם נורא נכונים. 6 (או 7, אני לא ממש זוכר) עונות משכו אותנו... ובסוף קיבלנו את התשובה, בסצנה אחרונה, בלי פרסומת של בנק הפועלים במחיר מופרז לפני ההחלטה. ג'ואי בחרה. כמובן שהיו לנו כמה סיפורי מסגרת בשביל "לסגור" את הריץ' ריץ' מהר מהר לפני שיגמר על כל שאר הדמויות, אבל היה ברור לכולנו שבסופו של דבר המצלמה תתמקד בה. בבחורה. המשולש הנצחי. שני גברים (בדרך כלל עדיף שהם יהיו חברים טובים) ובחורה אחת. חבל, כי כל הקונספט של "קפיצה בזמן" סיפור עצוב שמאחד את כולם (כמה מוזר שגם אצל האמריקאים מתאחדים כשמישהו מת. חשבתי שזה רק אצלנו בארץ) וסדרת אירועים בלתי נמנעים שמביאים את הבחורה לידי החלטה. חבל שג'ן לא נשארה בשביל לראות את זה קורה. לפי דעתי מה שהיה מסכם את הקיץ הזה בצורה מושלמת זו נינט שתיכנס לחדר של ג'ן, יחד עם הסבתא ותיתן ביצוע קורע לב מהזדהות (כמו שרק היא מסוגלת לעשות) למקיץ לחלום. ואני מצטט למתקשים - "אל תבכי, אני בוכה בשבילך, אל תפני, אני אצעד בשבילך, עד כלות רגלי וכולי עד אפול וגופי שבור, למרגלות הנהר העכור." (הנהר היה יכול להיות עקיצה יפהפה לדעתי לקריק של הדוסון) בין חיוך אחד של ג'ואי לשני, לא פיספסתי את הסיום, שנתן מחווה לא רעה בכלל לשיר הפתיחה של הסדרה, כאשר הדמות של ג'ן התקרבה לדמות של דוסון ואמרה לו (באיגליש כמובן) "תגיד לי עכשיו. אני לא רוצה לחכות שחיינו יגמרו, אני רוצה לדעת עכשיו, מה יהיה?". ולשיא הצביעות שבה דוסון משלים עם היותו "סול מייט" ושיחת הטלפון המשולשת. הדבר היחיד החיובי שהתסריטאי הצליח להתמודד עימו זה הסיפור קורע הלב ומרטיט הלבבות בין ג'ק ודאג. והדרך שבה הם בוחרים להתמודד עם המשאלה האמיתית והכי כנה בעולם שג'ן באמת הייתה יכולה לבקש - לגדל את הבת שלה באופן הולם. אולי כי הנושא הזה קרוב לליבו יותר ממערכות יחסים הטרוסקסואליות. אינני יודע בבטחון. מה שאני כן יודע, זה שקרנבל קחי אותי ג'ואי הסתיים, בצורה די דומה לזה שהסתיים קחי אותי שרון - אנחנו מרגישים מרומים. ארז.
