קושי בפרידות

[tovim]

קושי בפרידות

נטע שלי בת שנתיים וחמישה חודשים. אמצעית בבית, עצמאית מאד ודעתנית ביותר. עם כל העצמאות שלה היא מאד מתקשה בפרידות וכל בוקר מחדש בוכה מאד כשאנחנו עוזבים אותה בגן. כך זה היה עד היום האחרון בגן בשנה שעברה וכמובן גם היום עם פתיחת שנה"ל. לפי המטפלות היא נרגעת תוך דקה ובשאר היום היא נהדרת מכל הבחינות. היום לא עזבתי מייד אלא נשארתי איתה כשעה אבל זה לא שינה בכלום את התגובה. מחר כבר לא אוכל להישאר יותר מדי כי גם הקטנה והגדולה מתחילות מסגרת חדשה וגם עם אבא בתמונה אי אפשר להיות עם כולן כל היום... מה עושים בכדי להקל עליה? אני די חסרת אונים.

 

[שחר של עמית]

כמה מחשבות בנושא פרידות מילדים

פעמים רבות הקושי של ילדינו בפרידה מאיתנו שלוב וקשור לקושי שלנו עצמנו עם פרידות (כל פרידה).

האם בתהליך הפרידה יש טקס קבוע? טקס קבוע (וכל ילד והורה בוחרים את הטקס שלהם, והוא גם משתנה לאורך ציר הזמן) מקל על הילד את הפרידה. אצל אחת האמהות בגן של הבן שלי ראיתי נוהג מאד יפה בעיני - בפרידה היא נותנת נשיקה על אצבעותיה וטומנת את הנשיקה בתוך כף ידו של הילד ואומרת לו שיש לו נשיקה מאמא לכל פעם שהוא יתגעגע.

האם הפרידה היא עניינית ותכליתית, או שמא היא בדפוס של התנתקות/הצמדות? כאשר מתנתקים ושוב מתחברים ושוב מתנתקים וחוזר חלילה, מעבירים לילד שדר שההורה עצמו לא בטוח בעניין הפרידה.

האם נפרדים מהילד או ש'בורחים' לו? לעיתים יש הורים שמעדיפים להעלם לילד בזמן שדעתו מוסחת למשהו אחר. בעיני זה ממש ממש לא רצוי. זה עלול ליצור חוסר בטחון אצל הילד באשר להורה ולקשר ביניהם. אני אישית הקפדתי מאז ומתמיד (מאז גיל שבועות ספורים) להיפרד מהבן שלי, גם כשלפעמים היה לי ולו קשה עם הפרידה. אני תמיד אומרת לו שאני הולכת ומבטיחה שאשוב (בערב, אחה"צ, וכו').

האם יש לילד עצמאות בבחירת אופן הפרידה? זה נכון מגיל מסויים, ומאד מתאים ממילא לגיל המרד הראשון. כשהילד קובע איך נפרדים (בנשיקה, בחיבוק, בהעברתו מידי ההורה לידי המטפלת וכו'), יש לו יותר בטחון בתהליך.

האם ההורה בטוח בתוכו פנימה שהוא מפקיד את הילד בידיים נאמנות? חוסר בטחון של ההורה באשר לדמות המטפלת מוקרן היטב לילד ומקשה על הפרידה. אלה מחשבות שלי, ממש לא מחייבות אף אחד/ת.

 

[tovim]

כמה תשובות

טקס קבוע אין אבל אני אשמח לאמץ את הרעיון. איך נותנים לילדה בת שנתיים וחמישה להחליט על טקס פרידה שהיא רוצה בו? מציעים לה אפשרויות? מחליטים ביחד איתה? כל דיבור עם נטע על זה שאמא הולכת גורר התנגדות ובכי ואיני יודעת איך להביא אותה לחשוב על טקס פרידה אם כל העניין כאוב כל כך מבחינתה. אולי צריך לעשות זאת בבית בלי קשר לפרידה ממש. לגבי הבטחון שיש בי במטפלות, קשה לי עוד להגיד על החדשות אבל בשנה שעברה סמכתי עליהן בעיניים עצומות בזכות היכרות מוקדמת עם בכורתי ובכל זאת הפרידה היתה מלווה בבכי עד היום האחרון ללימודים. אני לא בורחת לה אלא בפירוש נפרדת למרות הבכי ומבטיחה שאשוב. גם אני לא אוהבת להיעלם ולא עשיתי זאת גם כשהיתה פיצית. ולבסוף, אני לא בקטע של ללכת ולחזור ושוב ללכת. כשאני צריכה ללכת אני הולכת. אולי זה גם מה שמביא בסופו של דבר לכך שהיא נרגעת מאד מהר. מאד מקווה שעם ההתבגרות שלה העניין יעבור יותר חלק. בכל אופן תודה על התובנות.

 

[לאה_מ]

מסכימה עם שחר

ולגבי טקס הפרידה - בהחלט אפשר לשוחח על זה בבית, או שתנסי מספר דברים ותראי מה "עובד" טוב יותר איתה.

 

[ימימה]

מישהי כאן העלתה פעם רעיון יפה -

להכין לילדה מחברת קטנה ("ספר") עם תמונות של בני המשפחה, שתוכל להסתכל בו כשהיא מתגעגעת. לא ניסיתי, אבל זה נשמע נחמד, אולי אפשר גם להכין אותו איתה, ולהוסיף תמונות חדשות מדי פעם?

 

[tovim]

אז היום ניסינו לשוחח בבוקר

שאלתי איך היא רוצה להגיד שלום לאמא, בנשיקה? בחיבוק? והתגובה היתה לא רוצה ללכת לגן בכלל... אבל הלכנו ואבא הכניס אותה והיא בכתה קצת ונרגעה. הצוות לא אוהב פרידות ארוכות מדי וגם אנחנו לא יכולנו להתעכב יותר מדי. לגבי הרעיונות של תמונות לגעגועים, נראה לי קצת בעייתי לגילה. אני לא חושבת שהיא תדע לאבחן שהיא מתגעגעת ותבקש לראות תמונות. מצד שני אולי אני לא מעריכה אותה נכון. חוץ מזה הבעיה היא בעיקר בפרידה כי מהר מאד היא נרגעת וכל היום בסדר.

 

[כוכביתי2]

מה שעבד אצלנו

גם אצלנו היו תקופות בהן לעידן היה מאוד קשה להיפרד בבוקר (אם כי במקרה שלנו הוא גם מאוד רצה ללכת לגן, אבל רצה שאני אשאר איתו כל היום...) מה שעבד אצלנו, ועדיין עובד, היה להעביר אליו כמה שיותר את השליטה על תהליך הפרידה - כמובן בהתאם לגיל. למשל - כשהוא היה בערך בגילה של נטע, היינו נכנסים לגן כשהוא על הידיים שלי (כך לבחירתו), והוא היה בוחר לידיה של איזו מטפלת לעבור. הובהר לו מראש שהוא ישאר על הידיים שלי פרק זמן מסויים - אבל לא ארוך מידי, אח"כ הוא יועבר לידיה של מטפלת לבחירתו, אח"כ יקבל ויתן חיבוק ונשיקה - ואז אני הולכת. השילוב של הבחירה שלו+הבהרת פרטי טקס הפרידה מראש - הקל עליו מאוד בפרידה. אני לא יודעת אם ואיך נטע מדברת, אבל אם התקשורת המילולית שלה מאפשרת זאת - אפשר לתכנן ביחד איתה פרטים רבים, מראש או בזמן השהייה המשותפת, שיהיו כלולים בטקס הפרידה. ככל שיש באפשרותה לבחור פרטים רבים יותר - כך אני מאמינה - יהיה לה קל יותר. כשעידן היה בתקופה שבה הוא מאוד התעניין במספרים, סיכמנו שבשלב מסויים הוא יגיד לי עד כמה לספור, אני אספור עד אותו מספר, ואז ניפרד (כך הוא כנראה למד את משמעות מספרי העשורים הגבוהים...). אז נכון, למביט מן הצד זה נראה אולי אידיוטי שאני יושבת לידו וסופרת עד 58 נניח, אבל מה'כפת לי. הבוקר למשל סיכמנו שהוא ישב לצייר ציור ואני אשב לידו, אח"כ נלך ביחד לשולחן ארוחת הבוקר, ואז ניפרד. הפרדה עברה באופן "חלק" תוך שהוא מנופף לי לשלום בדרכי החוצה.

 

[irisgh]

קשה, קשה (במבטא רוסי כבד)

ראשית, עצם זה שילד בוכה בפרידה, לא נראה לי נורא, אם הוא אכן נרגע אח"כ ונכנס לפעילות. זו מחאה, לגיטימית, על זה שאלו שהוא רוצה עוזבים אותו. הרי למרות שבסה"כ טוב להם בגן, כמעט תמיד הם יעדיפו לבלות איתנו יום שלם, אפילו יהיה משעמם יותר ופחות מתאים. בעצם, הם הכי ירצו שנהיה איתם בגן מהבוקר עד הערב, אפילו אם זה יפריע להם מתישהו לשחק.. (לפחות חלקם. הייתה פה אמא שביתה דווקא שלחה אותה כבר הבייתה). ובכל זאת יש לי משהו להגיד. אבל אולי זה מה זה לא מתאים להגיד את זה. רק יגרום לך הרגשה רעה. המשהו שיש לי להגיד זה שהגן העיקרי בו יניבי בכה בכי תמרורים, לאורך זמן, ולא חדל ממנהגו היה גן דמוי מעון. (בחו"ל, וגם שפה זרה, כך שאני לא יודעת ממש מה הגורם). אבל בכל זאת. נראה לי שבגן המוני, שבו ההקשרות של הילד לגננת מסוימת לא חזקה ובטוחה מספיק. אם בגלל ריבוי ילדים. או, באופן מפתיע, בגלל ריבוי גננות. או שניהם. אולי זה רק אצל הילד הפרטי שלי. אבל אצלו לפחות, ראיתי ממש הבדל. אם זה העניין, אולי דרך שייכות כזו אפשר לפתור משהו מהקושי. אני לא יודעת ממש איך. אבל אולי צריך לאמץ לה מטפלת מסויימת שהיא תהיה 'המטפלת שלה'. זה גם מתקשר לטקס: אולי משהו שעושים כשאמא ואבא עוזבים. היום, יניבי אוהב, כשהוא מגיע לגן, להביא איתו משהו שיעניין את הילדים. משום מה, שקית זיתים שקטף מאוד מעניינת אותם. או לפחות את הגננת

. היא הרבה יותר צעירה. אבל, למה היא תחכה? איזה עניין ימשוך אותה? מה שחשוב, שהמטפלת הקבועה (הקבועה לקבל אותה. ואם אין כזו, דברי איתן שחשוב לילדה שתהיה כזו. כמו שכתבתי, זה בעיני עשוי להיות הכיוון), תהיה בסוד העניין והיא זו שהילדה תשתף אותה בדבר (בצעצוע שיש לה בתיק, בזיתים מהבית, במכנסיים חדשים, באיצטרובל שמצאה בדרך.. ), ובכך כבר תהיה אינטראקציה ראשונית שאינה קשורה לפרידה, אלא להשתתפות בגן דרך קשר עם המטפלת.

 

[tovim]

באמת יש שם די הרבה גננות מסביב

אבל רק שתיים עיקריות שמקבלות בבוקר. השאר הן יותר "כוח עזר" שמסתובב בין הכיתות ואותן נטע דווקא מכירה יותר משנה שעברה. גם במשפחתון בו היתה בתור קטנה יותר בו היו פחות גננות ופחות ילדים בכתה במשך כל השנה בבקרים. מן סוג של אמירה אישית שלה שדורשת את התייחסותנו לעוד כמה דקות, מחאה מאד ברורה שעוברת עם ההשתלבות בפעילות בגן. כשאני באה לאסוף אותה בצהריים היא תמיד נינוחה ושמחה ומדווחת שהיה כיף בגן... אנסה כמה מהרעיונות שהועלו פה ונראה איך אנחנו מתקדמים. תודה.

 

[ליליה והגמדים]

הודעה שכתבתי כעת

שנראית לי רלוונטית http://www.tapuz.co.il/tapuzforum/main/Viewmsg.asp?forum=192&msgid=38125269