המצבים שתארת שונים זה מזה -
יש להם אמנם מכנה משותף (קושי במעברים), אבל ההתמודדות היומיומית שונה, לדעתי, מההתמודדות עם מעברים יותר "גדולים" (כמו השתלבות בקבוצה חדשה). כמו שכתבתי קודם, אני חושבת שהמפתח בשני המקרים הוא הכנה מראש, הטרמה - אם הבייביסיטר הולכת, כדאי לתת לה כמה דקות להסתגל לרעיון ("חזרתי, ובעוד 10 דקות לילך תלך הביתה, ואנחנו נשאר יחד"), אפשר בהחלט להציע לה פעילות משותפת (את והיא) שתתחיל לפני או מיד אחרי שהבייביסיטר הולכת. במהלך אותן 10 דקות, אפשר לתת "התרעה" נוספת 5 דקות לפני או כזו שתלויה בפעילות מסויימת ("כשנגמור להרכיב את הפאזל, לילך תלך, ואנחנו נשחק יחד בדופלו"). לגבי הגן - אני מכירה את זה גם מילדים שלא מתקשים במעברים - לילדים רבים קשה לראות שהורים אחרים מגיעים לגן וההורים שלהם עדיין לא הגיעו. אני חושבת שאם את יכולה קצת להקדים את שעת ההגעה שלך לגן, תקלי עליה מאד. נסי פעם להיות ההורה הראשון שמגיע לגן ותראי איזה אושר את גורמת לה. ולגבי הסתגלות - כפי שאמרתי, נראה לי ששילוב בין הכנה לא לוחצת מדי מראש ואמפתיה לקושי "עושים את זה". קשיי הסתגלות מסוג זה יש לרוב האנשים במידה זו או אחרת, ולכן גם קל לנו יותר לגלות אמפתיה לכך (כי גם אני יכולה לתאר לעצמי שתהיה לי הרגשה פחות נוחה בימים הראשונים במקום עבודה חדש, למשל).
