קור
במשך שלוש השנים האחרונות הורדתי משהו כמו 60 קילו. אני מתחילה בזה, כי אני חושבת שלמרות שבחיי היומיום אני כבר לא מייחסת לזה חשיבות ראשונית, אם להתעמק, זה כנראה המכניזם שעומד מאחורי כל מערכת הרגשות והמחשבות שלי בסופו של דבר. קודם להרזייה הייתי בטיפול פסיכולוגי אצל פסיכולוג מדהים במשך שנה וחצי ואחרי ההרזיה הייתי בעוד שנת טיפול. הפסקתי בעיקר מחוסר זמן, אך גם מחוסר בעיות - כמה שזה נשמע אבסורדי. לאחר שרזיתי הייתה לי תקופה ארוכה בעייה ביחסים בינאישיים עם אנשים, הייתי מגיעה לקונפליקטים לעתים תכופות - פשוט לא ידעתי איך מתנהגים בגוף החדש שלי (הייתי בצבא באותו זמן). חצי שנה לפני השחרור המצב התייצב, השתלטתי על עצמי והחזרתי לעצמי את האישיות שאבדה לי. עכשיו, כמעט שנה אחרי השחרור,הכל מצויין. אני עובדת בעבודה מצויינת שמאוד מעריכים אותי בה ואני נהנית לעשות (משהו שלא הרגשתי בצבא), הולכת ללמוד באוקטובר (פסיכולוגיה, אגב
, יש לי חבר שאני מאוד מאוד אוהבת, אני עושה אלף ואחד דברים ונמצאת בתהליכים של חזרה בתשובה. אבל דבר אחד נורא נורא מפריע לי. נהייתי קרה. יכול להיות שתמיד הייתי ופשוט מאוד לא הבנתי את זה. למרות שאנשים דווקא רואים בי מישהי מאוד חמה וחברותית אני מרגישה נורא קרה מבפנים. כאילו גם כל הדברים הטובים שאני עושה וכל העזרה וכל החברות שלי עם אנשים - היא לא אמיתית, כאילו זה משהו שאני עושה בשביל הפרוטוקול או בשביל עצמי, אבל לא בשביל האנשים עצמם. בגלל שאני נורא עסוקה אין לי כמעט זמן ביומיום להיפגש עם חברים, ובגלל שהפסקתי לנסוע בשבתות, אז גם בסופי שבוע אני רק עם החבר. והדבר הכי נורא, זה שלמרות שהנה אני מדברת על זה - זה לא באמת מפריע לי. כלומר, לא מפריע לי שאני לא רואה כמעט אנשים שאני נמצאת איתם בקירבה אמיתית (חוץ מהחבר, המשפחה והחברה הכי טובה שעברה לעיר אחרת - מה שאומר שאני רואה אותה פעם ב...) אולי כשאני אתחיל ללמוד זה ישתנה, כי כרגע אני נמצאת בעיקר בסביבה של מבוגרים, אבל אני פשוט מרגישה שקשרים שאני יוצרת עכשיו עם אנשים הם לא אמיתיים, לא כנים כמו שהיו פעם. אולי זו תופעה אופיינית לבגרות,אולי זו תופעה אופיינית לאנשים במערכות יחסים ארוכות, אולי נפגעתי קצת יותר מדי מאנשים... אני לא יודעת מה.
במשך שלוש השנים האחרונות הורדתי משהו כמו 60 קילו. אני מתחילה בזה, כי אני חושבת שלמרות שבחיי היומיום אני כבר לא מייחסת לזה חשיבות ראשונית, אם להתעמק, זה כנראה המכניזם שעומד מאחורי כל מערכת הרגשות והמחשבות שלי בסופו של דבר. קודם להרזייה הייתי בטיפול פסיכולוגי אצל פסיכולוג מדהים במשך שנה וחצי ואחרי ההרזיה הייתי בעוד שנת טיפול. הפסקתי בעיקר מחוסר זמן, אך גם מחוסר בעיות - כמה שזה נשמע אבסורדי. לאחר שרזיתי הייתה לי תקופה ארוכה בעייה ביחסים בינאישיים עם אנשים, הייתי מגיעה לקונפליקטים לעתים תכופות - פשוט לא ידעתי איך מתנהגים בגוף החדש שלי (הייתי בצבא באותו זמן). חצי שנה לפני השחרור המצב התייצב, השתלטתי על עצמי והחזרתי לעצמי את האישיות שאבדה לי. עכשיו, כמעט שנה אחרי השחרור,הכל מצויין. אני עובדת בעבודה מצויינת שמאוד מעריכים אותי בה ואני נהנית לעשות (משהו שלא הרגשתי בצבא), הולכת ללמוד באוקטובר (פסיכולוגיה, אגב
, יש לי חבר שאני מאוד מאוד אוהבת, אני עושה אלף ואחד דברים ונמצאת בתהליכים של חזרה בתשובה. אבל דבר אחד נורא נורא מפריע לי. נהייתי קרה. יכול להיות שתמיד הייתי ופשוט מאוד לא הבנתי את זה. למרות שאנשים דווקא רואים בי מישהי מאוד חמה וחברותית אני מרגישה נורא קרה מבפנים. כאילו גם כל הדברים הטובים שאני עושה וכל העזרה וכל החברות שלי עם אנשים - היא לא אמיתית, כאילו זה משהו שאני עושה בשביל הפרוטוקול או בשביל עצמי, אבל לא בשביל האנשים עצמם. בגלל שאני נורא עסוקה אין לי כמעט זמן ביומיום להיפגש עם חברים, ובגלל שהפסקתי לנסוע בשבתות, אז גם בסופי שבוע אני רק עם החבר. והדבר הכי נורא, זה שלמרות שהנה אני מדברת על זה - זה לא באמת מפריע לי. כלומר, לא מפריע לי שאני לא רואה כמעט אנשים שאני נמצאת איתם בקירבה אמיתית (חוץ מהחבר, המשפחה והחברה הכי טובה שעברה לעיר אחרת - מה שאומר שאני רואה אותה פעם ב...) אולי כשאני אתחיל ללמוד זה ישתנה, כי כרגע אני נמצאת בעיקר בסביבה של מבוגרים, אבל אני פשוט מרגישה שקשרים שאני יוצרת עכשיו עם אנשים הם לא אמיתיים, לא כנים כמו שהיו פעם. אולי זו תופעה אופיינית לבגרות,אולי זו תופעה אופיינית לאנשים במערכות יחסים ארוכות, אולי נפגעתי קצת יותר מדי מאנשים... אני לא יודעת מה.