הגעגוע...
המוות... הוא לא מפחיד, במיוחד אחרי שחווים אותו כל כך קרוב. המחשבה שיש המשך אחרי המוות, רק מחזקת אותנו, שהכל לא לחינם, כי אם אין המשך אז באמת כלום לא שווה. מה שמשגע אותי הוא הגעגוע!!! ההרגשה הזו של עוד ממנו, עוד להרגיש אותו, עוד להרגיש את הנוכחות שלו, עוד לראות אותו, לצחוק איתו, עוד לחבק ואין... הסופיות והגעגוע, זה משגע אותי והאין ברירה של ההמשך... עוד יותר משגע! כי אתה רוצה להיות פה... ואתה גם רוצה להיות שם... ואתה מבין, שאתה נשאר פה כל עוד מישהו יחליט שאתה תהיה שם! אז אתה צריך למצות את הפה, יש המון אנשים שזקוקים לך, חלק אתה יודע בוודאות שזקוקים לך ואתה קם בשבילם בבוקר! (הילדים הקטנים שלי שבזכותם אני קמה בבוקר ומסתכלים עלי, בוכים אבא, גם באמצע הלילה ומבקשים במבט הקטן הזה את הכוחות שלי אליהם, את הלגיטימציה לחיות, לצחוק, להנות, לחיות בלי אבא...) ואת החלק הנוספים אתה מוצא בכל יום, כן אני מרגישה שאני מוצאת כל יום את אלו שצריכים את עזרתי. שבצער רב, היום, אני מוצאת יותר את הכוחות לעזור להם מה שלא היה לי פעם. צער רב, לא על העזרה שאני עוזרת אלא על ההבנה של מהות החיים, היום יותר מתמיד! איך אנחנו באבסורד של חיינו למדנו לקחת את החיים בפרופורציות הנכונות, לחיות נכון... אחרי שחווינו את החוויה הקשה ביותר של חיינו ולא חשבנו ולו יום אחד שנצטרך לעבור זאת. אז מה נותר? לחפש את מהות לחיים ולתת כמה שיותר לסובבים אותנו כדי להחזיר את המשמעות היומיומית של חיינו.