קורט וונוגט

[פטריונת סגולה]

קורט וונוגט

שלום, מישהו יכול להמליץ לי על ספרים של וונוגט?

 

[Mנטה]

משום מה כולם ממליצים על "עריסת חתול

" אבל אני לא קראתי אותו עדיין. מצד שני קראתי גם את "סלאפסטיק" הפחות ידוע וגם את "ארוחת בוקר של אלופים" ונהנתי משניהם. להערכתי הבלתי מקצועית בעליל (בענייני וונגוט), לא כל כך משנה מה שלו קוראים, אם מתאהבים בסגנון, אז ממשיכים.

 

[savion78]

"גלפגוס"!!!!

ספר נפלא! מומלץ בכל לב,וגרם לי לרצות לקרוא גם את שאר ספריו (מתוכם הספקתי בינתיים את עריסת חתול וארוחת בוקר של אלופים).ולמרות שגם הם היו טובים,הטעם הנפלא שהשאיר אחריו גלפגוס עוד לא פג... אחד הספרים הכי טובים שקראתי.

 

[siv30]

קראתי את עריסת חתול ואיפסנתי אותו

בין הספרים שאני לא אחזור אליהם. הספר מתאר אחד שמנסה לברר על מדען שעבד בבניית פצצת אטום. הוא נודד ומשוחח עם כל מיני אנשים עד שנפגש עם המשפחה של המדען אותו חיפש. המשפחה הזו מסתבר שבמילים מעטות קצת לא נורמלית והבת (נדמה לי) מספרת לו על האכזבה מהאב שהיה מנותק מבאי ביתו עד יום מותו. טוב NOT MY CUP OF TEA ואני לא בטוחה שקריאה בו היום תאפשר לראות מה היה כל כך אטרקטיבי בכתיבה של וונגורט ובכלל מה הפך אותו לגורו (בחיי נבצר מבינתי, אפילו השפה לא מי יודע מה). אני לא אהבתי את הסגנון ועד שהעלילה נסגרת את מוצאת את עצמך בסוף הספר.

 

[ל א]

בית מטבחיים חמש

היה הספר הראשון של וונגוט שקראתי והוא גם האהוב עלי. הספרים שלו די דומים זה לזה ובאיזהשהו שלב מתחילים להימאס, כך שהספרים הראשונים שלו שקראתי (דיק הצלף, ארוחת בוקר של אלופים וכחול הזקן) זכורים לי לטובה יותר מאשר הספרים שקראתי מאוחר יותר (גלפגוס, הסירנות של טיטאן ועריסת חתול). בכלל, וונגוט מוצלח יותר כפילוסוף מאשר כסופר. הרעיונות שהוא מעלה והדעות שהוא מביע משכנעים יותר מהסיפורים שהוא מספר והכתיבה שלו.

 

[פטריונת סגולה]

אני ינסה..

תודה, אני חושבת שאני לא אתחיל מעריסת חתול..

 

[behemot]

לדעתי כדאי להתחיל מבית מטבחיים 5

גם דיק הצלף מעולה (ויחסית שונה מהאחרים) את ארוחת בוקר של אלופים הייתי דוחה לשלב יותר מאוחר בהיכרות עימו

 

[ציליגילי]

עריסת חתול ../images/Emo54.gif

הספר יצא בשני תרגומים. הראשון, של אמציה פורת בהוצאת "עם עובד", הוא מצוין. השני, של יעקב רוטבליט בהוצאת זמורה ביתן, מאכזב מאוד. הספר נפלא, וכדאי לנסות למצוא אותו בתרגום הישן.

 

[neta2]

מצטרפת לסיוו. קראתי מזמן את

"עריסת חתול" ולא נהניתי. אבלשמעתי עליו טובות ולכן אולי בעתיד אשוב לקרוא עוד מפרי עטו.

 

[לא פיה]

קראתי רק ספר אחד שלו

את "הוקוס פוקוס", ומאד נהניתי. היו קטעים בהתחלה ששיעממו אותי קצת, ואז הפתיע אותי המשפט "נא היו סבלנים עמי, זו היסטוריה..." המשפט הזה גרם לי להתקף צחוק היסטרי (והיה בהחלט במקום!). וכמובן- החידה בסוף הספר שווה הכל

 

[מול פלנדרס]

בבקשה ממכם

תוכלו בכמה מילים, עבור הדיוטות כמוני, לכתוב כמה מילים על הסגנון שלו כדי שלהבא אדע לפחות על מה מדובר (חיפשתי במאמרים ולא מצאתי כלום)

 

[amitais]

בדיוק כתבתי עליו לפני כמה ימים

אני מעתיק לפה למען הנוחות: אם מה שמשך אותך אצל אדאמס זה האבסורד שבקיום האנושי, יש את וונגוט, שהוא יותר כבד אבל מצחיק מאוד, למי שמתחבר להומור שלו. מה שמגניב אצל וונגוט הוא שהוא מצד אחד ממציא עלילה, אבל מצד שני כותב בזרם תודעה מוחלט. הוא קורא תיגר על דרך הסיפור הקלאסית, ופשוט מצפצף עליה, מחרב אותה, לועג לה. הוא מדלג בקלילות מעבר להווה לעתיד, מדלג קדימה ואחורה בעלילה, אבל לא נוצר בלאגן, כי הכל נשזר בדיבור אחד מתמשך של המחבר, שנותן פרשנות אונליין למתרחש בעלילה, נזכר במקרים מילדותו, מסביר לקורא שדמויות בעלילה מבוססות על אחותו או אמו או דוד שלו. וונגוט כותב כמו אשמאי זקן כבר שלושים או ארבעים שנה. הוא לא מסתיר את דעתו הלא חיובית על העולם, הוא מתפלש בנוסטלגיה. הוא מטיח ביקורת חברתית נוקבת, והקורא מתמוגג מנחת: יש עוד מישהו שחושב כמוני. בית מטבחיים חמש הוא הספר הכי מפורסם שלו, אבל יש עוד: ארוחת בוקר של אלופים, אמא לילה, רעידת זמן, הסירנות של טיטאן, דיק הצלף, ועוד. אזהרה: לא לקרוא את הספרים האחרונים שלו, סיכום של פינת רדיו שבה הוא כביכול מת מוות קליני לדקה, ומראיין אישים מההיסטוריה. הם מאוד מאכזבים יחסית לקודמים שלו.

 

[amitais]

נזכרתי שהיה שם עוד

במלחמת העולם השנייה וונגוט נשבה ע"י הגרמנים, והיה עד להפצצת העיר דרזדן ע"י בעלות הברית, הפצצה מחרידה שהחריבה את העיר ואפשר לדמות אותה להפצצת הירושימה. בית מטבחיים חמש נכתב בעקבות החוויה הזאת, וגיבורו הוא אופטימטריסט שחווה את השבי הגרמני ואת ההפצצה. מאמר לא רע שמצאתי עכשיו בגוגל נותן מבוא בסיסי טוב לוונגוט, אם כי אני לא בטוח שהוא הבין כמוני חלק מהרעיונות של וונגוט. הקטע עם וונגוט הוא שלפעמים קשה הוא מטעה, וקשה לרגע להבחין אם הוא ציני או רציני. אחד הדברים המגניבים של וונגוט הוא שהוא התחיל ככותב סיפורי מד"ב\פואנטה, מהסוג שהיו נפוצים בשנות השלושים עד החמישים בעיתונות הזולה, הפאלפ פיקשן. סיפורים קצרים עם רעיון טוב, עלילה פשוטה וסוף מפתיע. עכשיו, גם כשהוא כותב רומאנים ארוכים, צצים לו כל הזמן רעיונות כאלה לסיפורים קצרים או לרומאנים שלמים, שהיו יכולים להיות בסיס לרומן מד"ב רגיל מעולה ומדהים, זוכה בשמונה נבולות ושני הוגו, או משהו. אלא שכאן בא הטוויסט - וונגוט בכלל לא טורח לפתח את הרעיון המבריק שלו. הוא מתאר אותו, ומשאיר את העבודה השחורה למישהו אחר. הוא ממשיך הלאה בזרם התודעה שלו. כל ספר של וונגוט מלא ברעיונות לעשרה ספרי מד"ב רגילים לפחות ועוד עשרה סיפורים קצרים, כולם מעולים! הוא מבריק, אבל גם קצת שחצן. הוא כמו אומר: אני בכלל בשמונה דרגות מעל כל הסופרים האחרים. אי אפשר שלא לחבב אותו. טוב, נו אולי אפשר.

 

[Mנטה]

גם בורחס עושה את זה

והוא בכלל טוען שחבל לשבת ולהתאמץ ולכתוב ספר שלם כשאפשר לצטט אותו בשתי שורות

וכך הוא מצטט ספרים שמעולם לא נכתבו...

 

[roni64]

לפתיחה - "גלפגוס", "זקן כחול" ו

"הוקוס פוקוס". לוונגוט סגנון די אחיד בכל ספריו, אבל יש עליות וירידות ברמת הסיפור. כך, למשל, מאוד לא אהבתי את "רעידת זמן" שבבסיסו רעיון מוצלח מאוד, אבל לא נעשה לו שום פיתוח, וכשסיימתי אותו חשבתי שעייפתי מוונגוט. אבל על המדף המתין "הוקוס פוקוס", ושוב נכבשתי. וונגוט הוא אלוף הטריקים הקטנים, שאצל כותב אחר אולי היו נראים לא לענין, אבל אצלו הם מתקבלים בטבעיות. לדוגמא, ב"גלפגוס" הוא מוסיף כוכבית ליד שמותיהם של האנשים העתידים למות בפרקים הקרובים, ב"הוקוס פוקוס" הוא כותב מספרים כמספרים, לא כמילים, וטוען שכך מעדיף הכותב, וכיוצא באלה.