קורטן על צמיחה

[האזרח דרור]

קורטן על צמיחה

בהמשך לדיון עם הימאי הוותיק הנה חלק מקורטן, להנאה ומחשבות אנחנו יכולים להשקיע הרבה מאמצים במטרה , שכנראה לא ניתן להשיגה, של נסיון לגידול נצחי בתל"ג ללא יצירת פסולת נוספת. במקום זאת, מדוע לא לנסות להתרכז בחיסול העוני, שיפור איכות החיים שלנו, והשגת איזון עם כדור הארץ? אלו הן מטרות ברות השגה- אם נוכל לשחרר את עצמנו מהאשליה שצמיחה היא הדרך, בה' הידיעה, לחיים טובים יותר. כלכלן שהתפכח ב1954-, ר.א. באלטר, שר האוצר הבריטי, נשא נאום בכנס של המפלגה השמרנית, שבו הצביע על כך שקצב צמיחה של 3% יכפיל את ההכנסה הלאומית לנפש עד 1980 ויגרום לכך שכל איש ואישה יהיו עשירים פי שתיים מהוריהם כשהיו באותו גיל. בדיעבד, הסתבר כי הנאום היה נקודת מפנה בחיים הבריטיים. לפני כן המטרות הלאומיות היו נקבעות כהשגת מטרות מסויימות, כמו בניה של 300,000 יחידות דיור או ביסוסה של מערכת שרותי בריאות ארצית. מאז והלאה, המטרה העיקרית היתה צמיחה כלכלית. הויכוח האידאולוגי בין ימין ושמאל בשאלה איך לחלק את העוגה נוטרל ברובו. תשומת הלב הופנתה לשאלה איך להגדיל את העוגה. ב1989-, הכלכלן האירי ריצ'ארד דאוטוואייט (Douthwaite) החל לתעד את התועלות שבאו בעקבות אותה הכפלה בהכנסה לאדם בבריטניה. במילותיו שלו: רק בעיות צצו כשניסית לזהות מה הם [התועלות] היו, במיוחד כשבמהירות נתגלה, שכמעט כל סמן חברתי נהיה גרוע יותר בחלוף רבע המאה שבה הניסוי נערך. מחלות כרוניות התפשטו, רמת הפשיעה גדלה פי 8, האבטלה המריאה והרבה יותר נישואים נגמרו בגירושים. כמעט בטירוף, חיפשתי אחר תועלות שיוכלו לאזן את ההפסדים הללו, שחשתי שברוב המקרים, היו באשמת הצמיחה. …לבסוף… נתייאשתי. משקל הראיות היה מוחץ: המרדף הבלתי מעורער אחר צמיחה היה אסון חברתי וסביבתי שאין יכולת להמתיקו. כמעט כל המשאבים הנוספים שהתהליך גרם להם נוצלו כדי לשמור על תפקוד המערכת בדרך פחות ופחות יעילה. העושר החדש בוזבז על לוחות מודעות, קרטון גלי, בקבוקים שלא ניתן להחזיר ופחיות משקה. הוא בנה מטוסים, סופרמרקטים ומשאיות להובלת מטענים כבדים, כבישים, ומגרשי חניה רבי מפלסים. הוא איפשר למגזרי הבנקאות, הביטוח, הספסור במניות, גביית המיסים והחשבונאות לגדול מ493,000- ל2,475,000- מועסקים בתקופה הזו של שלושים ושלוש השנה. הוא מימן את הדרישה לשלושה מיליון איש ומעלה שיהיו ב"רזרבה של צבא האבטלה". מעט מאוד נשאר עבור הישגים חיוביים יותר לאחר שכל אלה לקחו את הנתח שלהם. אנו יכולים לבצע מבחן זהה לצמיחה בהכנסה העולמית, שגדלה פי 5 מאז 1950. התומכים בצמיחה מציינים ללא הרף כי צמיחה כלכלית היא המפתח להקטנת העוני, ייצוב האוכלוסיה, הגנה על הסביבה והשגת הרמוניה חברתית. אולם באותה תקופה בדיוק, מספר האנשים החיים בעוני מוחלט (שאינו יחסי) גדל בקצב של גידול האוכלוסין: שניהם הוכפלו. היחס בין הכנסת 20% העשירים בעולם להכנסה של 20% העניים ביותר הוכפל והמדדים של התפוררות חברתית וסביבתית עלו בצורה חדה כמעט בכל מקום. למרות שצמיחה כלכלית לא בהכרח יצרה בעיות אלו, היא בהחלט לא פתרה אותם.

 

[האזרח דרור]

גבולות הצמיחה

ועוד מקורטן : גבולות הצמיחה מעטים יחלקו על כך שבכמה מאות השנים האחרונות היתה התקדמות אנושית עקבית ואמיתית ושהתפתחות טכנולוגית והגידול בתוצרת שבה בעקבותיה הסתכמו בהגדלת הרווחה של בני האדם. באותו זמן, כפי שמסמך זה יבהיר, ישנו בסיס מועט להנחה שצמיחה כלכלית, כפי היא מוגדרת ונמדדת כעת, מובילה לרווח אוטומטי ברמת החיים שלנו. כפי שמציין הכלכלן הבריטי פאול אקינס, ניתן להסיק שחלק מסויים מהצמיחה הוא דבר טוב רק על ידי : • להראות שהצמיחה התרחשה על ידי ייצור של מוצרים או שרותים שהם מטבעם בעלי ערך ומיטיבים. • הצבעה על כך שמוצרים ושרותים אלו התפזרו בצורה רחבה בחברה ו- • הוכחה שהרווחים הללו עלו בגודלם על כל השפעה שלילית של תהליך הצמיחה על חלקים אחרים בחברה. האמצעי שלנו, התל"ג (תוצר לאומי גולמי, GNP), אינו מבצע הבחנות כאלה. למעשה חלק ניכר מהגידול שנראה בתל"ג הוא תוצאה של: • העברת פעולות מהכלכלה נטולת הכסף של משק הבית והקהילה למערכת הכלכלית הפורמלית – כשהתוצאה היא שחיקה בהון החברתי. • דלדול מאגרים של משאבים טבעיים – כמו יערות, אזורי דייג, ומאגרי נפט ומחצבים- בקצב גדול בהרבה מיכולת ההתחדשות שלהם. ו • חישוב כהכנסה של עלויות ההתגוננות שלנו כנגד התוצאות של הצמיחה הכלכלית, כמו הטיפול בפסולת, ניקוי אתרים רעילים ודליפות נפט, הספקת שרותי בריאות לנפגעים ממחלות שנגרמו על רקע סביבתי, בניה מחדש של אזורים שהוצפו בעקבות פעולות אדם כמו כריתת יערות ומימון של התקנים לניטור הסביבה. הנהלת חשבונות סטנדרטית מנקה מההכנסות סכום מסוים בגלל ירידת בערך הנכס. מערכת ניהול החשבונות הכלכלית לפיה נמדדת הצמיחה הכלכלית אינה מבצעת תיקון דומה על דלדול ההון החברתי והסביבתי. למעשה, החישוב הכלכלי מחשב הרבה הפסדים של הצמיחה הכלכלית כרווח כלכלי, אפילו אם ברור שהם פוגעים ברמת החיים שלנו. התוצאות הן לפעמים מגוחכות. לדוגמא, ההוצאות על ניקוי חופי אלסקה מהנפט שדלף מהמיכלית 'אקסון- ןאלדז' וההוצאות על תיקון הנזק שנגרם מהתקפת הטרור על מרכז הסחר בניו-יורק נחשבו שניהם כתרומה לתוצר הכלכלי. על ידי ההגיון המעוות הזה, אסונות שהן טרגדיות לאנשים ולסביבה נחשבות לרוב כדבר חיובי מבחינה כלכלית. בספרם "לטובת הכלל", הרמן דאלי וג'ון קוב ג'וניור מרכיבים מחדש את ניהול החשבונות הלאומי של ארצות הברית מ1960- עד 1986, כשהם מוסיפים רק את התפוקה שקשורה לשיפורים ברמת החיים ותוך פיצוי על דלדול משאבים אנושיים וסביבתיים. התוצאה היא מדד של רווחה כלכלית במקום מדד של תוצר גולמי. המדד שלהם מגלה כי, בממוצע, הרווחה של הפרט בארצות הברית היתה בשיאה ב1969-, אז נשארה יציבה וירדה בתחילת ואמצע שנות ה80-'. אבל מ1969- עד 1986, התל"ג לנפש עלה ב- 35%, וצריכת הדלק הפחמי עלתה ב- 17%. התוצאה העיקרית של הצמיחה הזו היא שרובנו עובדים קשה יותר כדי לשמור על רמת חיים יורדת. לרוב, אופן חלוקת העוגה הכלכלית חשובה יותר לרמת החיים שלנו מגודלה האבסולוטי. מחקרים שנערכו על ידי תוכנית הפיתוח של האו"ם (UNDP) מראים ש לא חייבים להנות מרמות גבוהות במיוחד של תפוקה כלכלית כדי שהמדינה תענה על הצרכים הבסיסיים של תושביה. למעשה, כמה ארצות עם תפוקה כלכלית צנועה יחסית מצליחות יותר בתחום זה ממדינות אחרות עם תל"ג גבוהה בהרבה. אחוז יודעי קרוא וכתוב בערב הסעודית נמוך מזו של סרילנקה למרות העובדה שההכנסה לנפש שלה גבוהה פי 15. תמותת הילדים בברזיל גבוהה פי 4 מזו של ג'מייקה, למרות שההכנסה שלה לנפש גבוהה פי 2. ברור שיש צורך ברמה מינימלית כלשהי של תוצרת כלכלית לשם השגתם של כמה צרכים בסיסיים, ושרמה נדרשת זו כנראה גבוהה בצורה ניכרת מהתפוקה של המדינות העניות בעולם. למרות זאת, עבור רוב האנשים בעולם, השאלה האם צרכיהם הבסיסיים נענים תלויה פחות במונחים אבסולוטיים של הכנסה לנפש מאשר איך חולקה התפוקה היצרנית. אם העדיפות בחלוקה של התוצרת הזו היא לספק לאנשים תזונה נאותה, מחסה, ביגוד מים נקיים, שרותי בריאות, תחבורה בסיסית חינוך ועוד דברים החיוניים לחיים טובים, אזי ביכולתן של רוב המדינות ובכך לשכך את הסבל האנושי במסגרת הגבולות של התפוקה היצרנית שלהם. במקרים רבים ידרוש הדבר מעט יותר מהפניית אותם משאבים שמופנים כעת למטרות צבאיות. מים נקיים וסניטציה נאותה הם כנראה התורמים החשובים ביותר לבריאות טובה ולחיים ארוכים. ניסיונות במקומות כמו במדינת קראלה בהודו מוכיחים שניתן לספק צרכים אלה ברמות הכנסה צנועות למדי. בניגוד לכך, מדינות עם רמות הכנסה גבוהות סובלות מעליות ברמות התחלואה בסרטן, מלחות נשימתיות, מתח והפרעות בלב וגידול בפגמים בלידה, וכן נפילה בספירת הזרע. מספר הולך וגדל של רעיות קושר את כל התופעות הללו לתוצרי הלוואי של הצמיחה הכלכלית- זיהום אוויר ומים, תוספים כימיים ושאריות חומרי הדברה במזון, רמות גבוהות של רעש, וחשיפה גדלה לקרינה אלקטרומגנטית. פירוור, תלות גדלה ברכב הפרטי לצורך ניידות, ושימוש עולה בטלוויזיה לצרכי בידור גם הם מקושרים לצמיחה כלכלית. כל אחד מהם מקטין את המספר הנורמלי של אינטראקציות וקשרים אנושיים שהיוו חלק יומיומי בחיי הכפר והעיר כשאנשים נפגשו בדרך או במדרכה, ייצרו בידור למשפחה ולקהילה והתקהלות בחנויות ובבתי קפה מקומיים. צמיחה כלכלית מהירה במדינות בעלות הכנסה נמוכה מביאה איתה שדות תעופה מודרניים, טלוויזיות, דרכים מהירות וקניוני קניות ממוזגים עם מוצרי צריכה אלקטרוניים ותוויות אופנתיות למיעוט בר המזל. לעיתים נדירות הדבר משפר את תנאי המחיה של הרוב. סוג כזה של צמיחה דורש הכוונה של הכלכלה לייצוא לצורך רכישת המטבע הזר לקניית אותם דברים שהאנשים העשירים חושקים בהם. כך, אדמתם של העניים מותאמת ללא רשותם לשמש לגידול יבולים לייצוא. אז החוואים לשעבר של אדמות אלה מוצאים את עצמם כשהם מנסים להתקיים בסלמס העירוני עם משכורות רעב המשולמות במפעלי זעה המייצרים מוצרי ייצוא. משפחות נהרסות, המרקם החברתי נמתח עד לנקודת הקריעה והאלימות הופכת למגפה מדבקת. אלה שהצמיחה היטיבה עמם צריכים כעת עוד מטבע זר לייבוא נשק כדי לגונן על עצמם מפני זעמם של המנודים.

 

[The Ancient Mariner]

זה מעניין...

הוא מציין שמאז 1950 גדל מספר האנשים החיים בעוני מוחלט בקצב גידול האוכלוסייה. לפי ה World Development Report מ 2000/2001, מ 1987 עד 1998 אחוז האנשים החיים מתחת לקו העוני ירד בכ-4%. כמובן שזה פחות מקצב גידול האוכלוסיה, מה שאומר שיש יותר אנשים שחיים מתחת לקו העוני העולמי, אבל יש גם הרבה יותר אנשים שחיים מעליו. מעניין יהיה לבדוק את הנתונים בטווח זמן ארוך יותר, כלומר משנות ה-50 כמו שהוא מציין. הנה הרפרנס, עמ' 23

 

[rachelb1]

דיון מאלף, בעיה גדולה, והפתרון-?

אמנם אין לי רקע בכלכלה ולפעמים קצת קשה לי עם המספרים והמונחים המקצועיים, אבל היה לי מאד מעניין ומוסיף ידע לקרוא כאן את הדיון בנושא הקשר שבין צמיחה, גלובליזציה, עוני, וכו', וגם הויכוח על המדדים המתאימים לחקירתם (שאין לו תשובה חד-משמעית, אם הבנתי נכון?) אכן, כל מי שלנגד עיניו איכות החיים של הפרט במעלה ראשונה, מוטרד מבעייה מדאיגה זאת, האם הקידמה מובילה אותנו באמת לחיים טובים יותר, (כפי שמבטיחים לנו מנהיגים ובעלי אינטרסים) או שמא להיפך? ויש בשטח נתונים רבים המצביעים על האפשרות השניה. מדאיגה אותי מאד גם ההבנה שבידי כלאחד מאיתנו כפרט כוח מועט ביותר לשינוי המגמה מול כוחות כלכליים ופוליטיים אדירים הקשורים ביניהם היטב ומניעים את העולם לטובת ענייניהם ורווחיהם ועל חשבונה של כל שאר האנושות. ומה ניתן לעשות כנגד זה? - עידוד הקהילה המקומית, עזרה הדדית ופיתוח קשרים ידידותיים, כלכלה מקומית, סחר חליפין. רק זה, לי לפחות לא נראה שיש פתרון אחר. אז יש לנו כמה ארגונים כאלה, למשל: בנק הזמן בירושלים, סינקופה, וקהילת מחרוזת, ועוד.

 

[האזרח דרור]

תודה

לא הכרתי את בנק הזמן, וטוב לשמעו עליהם. עם זאת יש בעיה בקונספט - ממה שאני יודע, תשלום אחיד לכולם, גורם לזה שבעלי מקוצועת שווים יותר לא יכנסו לזה. במקומות שונים בעולם ניסו את ה"טיים דולר" כבסיס , ולורב המשכיו עם הקונספט הזה על ידי החלטה שחלק מהאנשים מקבלים תשלום גבוה יותר על זמן שלהם- בגלל שהם מבצעים עבודה שדרושה לה הכשרה ארוכה, ציוד יקר או שהיא מסוכנת או לא נעימה - בצורה כזו יכול להיות שרופא קיבל פי 2 או 3 ממורה גיטרה- ומצד שני הוא קיבל רק פי 3 ולא פי 10 או 30. בנוגע לקדמה - אני כמובן ממליץ על המאמר "אם התמ"ג עולה מדוע אמריקה שוקעת. שהוא בסיס לדיון בכל הנושא, וגם די פשוט להבנה.