קורות הציון הקדוש
(בהמשכים
)) כאשר נפטר רבינו ז"ל, הקימה זוגתו (בזיוו"ש) אהל על ציונו, אהל זה עמד עד שנת תש"ד, שאז נחרב בהפצצה גרמנית. הציון עמד כך, ללא אהל וללא מציבה (שמעולם לא הייתה, היה רק לוח בטון) עד שנת תש"ז, שאז הוגשה בקשה לעיריית אומן (ע"ש ר´ מיכל הגר, כפי שיובא להלן) לקנות את שטח הציון, בשנת תשי"ב הוחל בבנית הבית שליד הציון, הבית שמחלונו השני התחיל הציון, הבית שקירו החיצוני היה הדבר המוכר ביותר לכל חסיד ברסלב באשר הוא שם במשך שנים ארוכות. בשנת תשנ"א, לאחר שנפל מסך הברזל, הוקמה מציבה נמוכה על ציון רבינו ושנה לאחר מכן, הוקמה מציבה גדולה יותר והחצר הורחבה כדי שתוכל לקלוט את אלפי העולים אומנה. בשנת תשנ"ז נרכש הבית, ובמשך שנת תשנ"ח הוקם אוהל חדש ומפואר (האהל הקיים כיום) והורחבה החצר. פרק א´ עדות לחרבן האהל. את הסיפור הזה שמעו ר´ גדליה פריער הי"ו ור´ לייבל ברגר הי"ו, מפי גנרל לשעבר בצבא האדום, בבית הכנסת הראשון של חסידי ברסלב, ב"איסט סייד" בניו יורק. בבית כנסת זה, התקיים כל שנה ה"קיבוץ" דחסידי ברסלב, שנה אחת הגיע לקיבוץ אדם מבוגר, ולאחר התפילה פתח את פיו וסיפר את הסיפור הבא: הוא הגיע מרוסיה, שם היה גנרל בצבא האדום, סיפוריו נראו מוגזמים מאד ושומעיו התקשו מאד להאמין להם, אלא ששנה לאחר מכן הוא הופיע שוב, והפעם הביא איתו אלבום תמונות בו הוא נראה ניצב לצד סטאלין במדי גנרל, אז האמינו לו השומעים. כאשר נולד למשפחה חרדית בפולין, כבר לא היה אביו בין החיים, כעבור זמן קצר נפטרה אף אמו, הוא עבר לגור אצל דודו שניצלו לעבודה קשה שהשכיחה ממנו את היהדות, לאחר תקופה החליט לברוח ולהתגייס לצבא הרוסי, שיקר לגבי גילו, התגייס והחל במסע התקדמות מהיר לצמרת, כאשר פרצה המלחמה (מלחמת העולם השניה כנראה, שהתחילה בכיבוש משותף של גרמניה ורוסיה - את פולין), כבר היה גנרל. בזמן המלחמה, הגיע עם חייליו לעיר מסוימת בפולין שם חנו במשך כשבועיים, היה זה בתקופת ה"ימים נוראים", הגנרל, שרחוק היה מאד מיהדות, לא זכר מאומה, אלא שביום כיפור נזכר לפתע שהיום הוא יום הזיכרון לאביו והחליט ללכת לבית הכנסת לומר קדיש לעילוי נשמתו, הוא לקח שניים מחייליו והם צעדו לבית הכנסת. כאשר נכנס הגנרל במדיו, מעוטר בכל תגיו של גנרל רוסי, נבהלו המתפללים מאד, אבל הוא הרגיעם ביידיש והסביר להם את מטרת בואו, או אז אמר לו רב בית הכנסת, שלא ממנו נבהלו אלא שמידי יום כיפור אחר הצהרים באים הגוים לבית הכנסת לעשות פוגרום, וכשראו גוים, חששו שמא הנה הפורעים הגיעו. "הסר פחד מליבך", אמר הגנרל לרב "עלי ועל צווארי ההגנה עליכם והענשת הפורעים". כאשר הגיעו הפורעים, יצא אליהם הגנרל עם שני חייליו, ירה בהם והניסם, בדו"ח על התקרית כתב הגנרל שהגוים הנ"ל התגרו בו, לו כתב את האמת היה נקלע לצרות... לאחר יום כיפור שוב נפגש הגנרל עם הרב, והרב - שהיה מחסידי ברסלב - אמר לו: "הרי ברוסיה אתה גר, כיצד זה יתכן שלא היית עדיין באומן, שם קבור צדיק גדול? טובה גדולה לנשמתך יהיה אם תאמר שם תיקון הכללי", הדברים נכנסו לליבו של הגנרל, שמתוך ההתרגשות בה נאמרו הדברים, הבין שהרב עצמו היה עושה כל שביכולתו כדי להגיע לאותו מקום שנקרא "אומן" והחליט לנסוע לשם, אלא שמשום שהיה איש צבא ותלוי היה בפקודותיהם של מפקדיו, ציפה לשעת כושר מתאימה. תקופה לא ארוכה עברה, וגרמניה התקיפה את ברית המועצות - רוסיה, המלחמה באוקראינה הייתה בעיצומה והנה הוצב הגנרל ליד אומן... יום אחד לקח הגנרל כמה מחייליו והתהלך בעיר בחפשו בית יהודי, באומן של אז שהייתה מלאה וגדושה יהודים, הוא מצא את מבוקשו מהר מאד, אלא שיהודי הבית נבהלו בראותם גנרל רוסי חמוש על חייליו, שוב נאלץ הגנרל להרגיע יהודים בשל מראהו, הוא הסביר להם שבא רק לברר איך בדיוק מגיעים לקברו של אותו "צדיק גדול" אמר תיקון הכללי, בכה והתחרט על עברו, נזכר באביו שלא הכיר ובאמו שנפטרה בקטנותו. תקופה נוספת עברה, הרוסים עברו מהגנה להתקפה והחלו מגרשים את הרגמנים, שוב נקלע הגנרל - במסע המלחמה - לעיר אומן ובמהלך הקרבות ראה את האהל נחרב מהפצצה גרמנית, וכך היה הוא האחרון שזכה לראות את האהל שעל ציון רבינו. בגמר המלחמה, ברח הגנרל, חזר בתשובה, התחתן ונסע לארצות הברית, שם התגורר באיסט סייד ומידי שנה הגיע ל"קיבוץ" הברסלבי שהתקיים שם. פרק ב שיקום הציון כמה שנים לאחר המלחמה, בשנת תש"ז, ביקשה עיריית אומן להרוס את כל שטח בית החיים ולבנות בנינים לפי חלקות, כיוון שכך הגיש ר´ זנוויל (ראה\י "אנשים ואישים") ליובארסקי ז"ל לעיריית אומן בקשה לרכוש שטח בבית החיים הישן (שבו טמון רבינו - ושכל מצבותיו נהרסו במלחמה), הבקשה הוגשה על שם ר´ מיכל הגר (שעוד נתארו בהמשך ב"אנשים ואישים") שהיה תושב אומן, האישור התקבל, והושג הכסף הנחוץ לבניה, בעזרתם של חסידי חב"ד שבעיר לבוב, ניגש ר´ זנויל לבניה. ר´ זנויל ביקש למצא את עמודי העץ שהיו מצדדי הציון (באהל הישן) ועליהם כמין מדף עץ מחובר לקיר, כדי שידע היכן בדיוק הציון, למרות כל חיפושיו, לא מצא ר´ זנויל את העמודים הנ"ל, שוב ושוב הוא חיפש, שוב ושוב לא מצא כלום, ר´ זנויל פרץ בבכי, והחל מתפלל שיעזרו לו משמים בזכות רבינו הק´ למצא אותם, כדי שיוכל לסמן את שטח הציון במדויק. בלילה, חלם ר´ זנויל והנה רבינו מתגלה אליו במלבושי שבת, ר´ זנויל פנה אליו וצעק "רבי! אל תעזוב אותנו!" והמילים יוצאות מפי רבינו, חותכות כסכין "אינני הולך, אני נשאר ביניכם!!!" בבוקר, שב ר´ זנויל לחיפושיו, חיפש וחיפש ולבסוף מצא את העמודים שסימנו את תחילת הציון וסופו וכן את עמודי העץ שהיו היסודות לאהל. ר´ זנויל יצק יציקת בטון ברוחב 80 ס"מ ובאורך שני מטר, (הבית שנבנה, נבנה כך שתחילת החלון השני יהיה תחילת הציון). ר´ זנויל חזר לביתו בלבוב, כאשר חזר לאומן, סיפר לו ר´ מיכל הגר שמכר את הבית לגוים עוד באמצע בניתו מחשש השכנים, הדיירים החדשים העמידו בכניסה לחצר שני כלבים גדולים שמנעו כניסה מהחפצים להשתטח על הציון. ר´ חיים בנימין ברודי (ראה "אנשים ואישים") סיפר, שפעם כשרצה להתפלל על הציון, קפץ מעל הגדר ומיד התנפלו עליו שני הכלבים, בקושי הוא הצליח להמלט מהם. שלש שנים וחצי גרו שם אותם דיירים, עד שחלה הבעל, משום מה, החליט הבעל החולה כי מחלתו באה לו בשל הקבר העומד בחצר, על כן מכר את הדירה לזוג אחר, והם הם הדיירים שדרו שם עד שנת תשנ"ז, שאז נגאל הציון. בעלת הבית החדשה, אף צרות צרורות גרמה לאנ"ש בסרבה להניח להם להתפלל על ציון רבינו הק´, עד שפעם אחת חלתה ביתה וכאשר באו אנ"ש להתפלל, ביקשה מהם שיתפללו לרפואתה, הבת נרפאה ומאז התייחסה הגויה בכבוד גדול לחסידי ברסלב ולא הפריעה להם להכנס לחצרה ולהשתטח על הציון. כאשר היה שם ר´ גדליה פריער, בשנת תשכ"ו (הלא היא הנסיעה השראונה בה הגיע אזרח חוץ לציון רבינו הק´ לאחר מלחמת העולם השניה), עדיין זכרה בעלת הדירה את הנס שאירע עימה, היא הרשתה לאנ"ש להכינס לציון בזוגות כדי שלא ימשכו תשומת לב והכינה ספסל לישיבה ומים לנטילת ידיים. אני אישית, זוכר סיפור אחר אם אותה גויה. אלא שהוא אינו מעיד על הנ"ל, כאשר הייתי שם (לפני כ-16 שנה), הדליקו אנ"ש נרות ליד הציון, הגויה, שכנראה חששה לביתה, יצאה החוצה וכיבתה אותם בצעקות שעד היום איני שוכח) אלא שלא הפריעה יותר מזה ובד"כ אף לא יצאה החוצה. המשך יבא. (מקורות: "גדליה פריער - אומן כך נפרצה הדרך", ר´ לייבל ברגר הי"ו, ר´ מיכל דורפמן הי"ו, ר´ יצחק גולדברג הי"ו)
(בהמשכים
)) כאשר נפטר רבינו ז"ל, הקימה זוגתו (בזיוו"ש) אהל על ציונו, אהל זה עמד עד שנת תש"ד, שאז נחרב בהפצצה גרמנית. הציון עמד כך, ללא אהל וללא מציבה (שמעולם לא הייתה, היה רק לוח בטון) עד שנת תש"ז, שאז הוגשה בקשה לעיריית אומן (ע"ש ר´ מיכל הגר, כפי שיובא להלן) לקנות את שטח הציון, בשנת תשי"ב הוחל בבנית הבית שליד הציון, הבית שמחלונו השני התחיל הציון, הבית שקירו החיצוני היה הדבר המוכר ביותר לכל חסיד ברסלב באשר הוא שם במשך שנים ארוכות. בשנת תשנ"א, לאחר שנפל מסך הברזל, הוקמה מציבה נמוכה על ציון רבינו ושנה לאחר מכן, הוקמה מציבה גדולה יותר והחצר הורחבה כדי שתוכל לקלוט את אלפי העולים אומנה. בשנת תשנ"ז נרכש הבית, ובמשך שנת תשנ"ח הוקם אוהל חדש ומפואר (האהל הקיים כיום) והורחבה החצר. פרק א´ עדות לחרבן האהל. את הסיפור הזה שמעו ר´ גדליה פריער הי"ו ור´ לייבל ברגר הי"ו, מפי גנרל לשעבר בצבא האדום, בבית הכנסת הראשון של חסידי ברסלב, ב"איסט סייד" בניו יורק. בבית כנסת זה, התקיים כל שנה ה"קיבוץ" דחסידי ברסלב, שנה אחת הגיע לקיבוץ אדם מבוגר, ולאחר התפילה פתח את פיו וסיפר את הסיפור הבא: הוא הגיע מרוסיה, שם היה גנרל בצבא האדום, סיפוריו נראו מוגזמים מאד ושומעיו התקשו מאד להאמין להם, אלא ששנה לאחר מכן הוא הופיע שוב, והפעם הביא איתו אלבום תמונות בו הוא נראה ניצב לצד סטאלין במדי גנרל, אז האמינו לו השומעים. כאשר נולד למשפחה חרדית בפולין, כבר לא היה אביו בין החיים, כעבור זמן קצר נפטרה אף אמו, הוא עבר לגור אצל דודו שניצלו לעבודה קשה שהשכיחה ממנו את היהדות, לאחר תקופה החליט לברוח ולהתגייס לצבא הרוסי, שיקר לגבי גילו, התגייס והחל במסע התקדמות מהיר לצמרת, כאשר פרצה המלחמה (מלחמת העולם השניה כנראה, שהתחילה בכיבוש משותף של גרמניה ורוסיה - את פולין), כבר היה גנרל. בזמן המלחמה, הגיע עם חייליו לעיר מסוימת בפולין שם חנו במשך כשבועיים, היה זה בתקופת ה"ימים נוראים", הגנרל, שרחוק היה מאד מיהדות, לא זכר מאומה, אלא שביום כיפור נזכר לפתע שהיום הוא יום הזיכרון לאביו והחליט ללכת לבית הכנסת לומר קדיש לעילוי נשמתו, הוא לקח שניים מחייליו והם צעדו לבית הכנסת. כאשר נכנס הגנרל במדיו, מעוטר בכל תגיו של גנרל רוסי, נבהלו המתפללים מאד, אבל הוא הרגיעם ביידיש והסביר להם את מטרת בואו, או אז אמר לו רב בית הכנסת, שלא ממנו נבהלו אלא שמידי יום כיפור אחר הצהרים באים הגוים לבית הכנסת לעשות פוגרום, וכשראו גוים, חששו שמא הנה הפורעים הגיעו. "הסר פחד מליבך", אמר הגנרל לרב "עלי ועל צווארי ההגנה עליכם והענשת הפורעים". כאשר הגיעו הפורעים, יצא אליהם הגנרל עם שני חייליו, ירה בהם והניסם, בדו"ח על התקרית כתב הגנרל שהגוים הנ"ל התגרו בו, לו כתב את האמת היה נקלע לצרות... לאחר יום כיפור שוב נפגש הגנרל עם הרב, והרב - שהיה מחסידי ברסלב - אמר לו: "הרי ברוסיה אתה גר, כיצד זה יתכן שלא היית עדיין באומן, שם קבור צדיק גדול? טובה גדולה לנשמתך יהיה אם תאמר שם תיקון הכללי", הדברים נכנסו לליבו של הגנרל, שמתוך ההתרגשות בה נאמרו הדברים, הבין שהרב עצמו היה עושה כל שביכולתו כדי להגיע לאותו מקום שנקרא "אומן" והחליט לנסוע לשם, אלא שמשום שהיה איש צבא ותלוי היה בפקודותיהם של מפקדיו, ציפה לשעת כושר מתאימה. תקופה לא ארוכה עברה, וגרמניה התקיפה את ברית המועצות - רוסיה, המלחמה באוקראינה הייתה בעיצומה והנה הוצב הגנרל ליד אומן... יום אחד לקח הגנרל כמה מחייליו והתהלך בעיר בחפשו בית יהודי, באומן של אז שהייתה מלאה וגדושה יהודים, הוא מצא את מבוקשו מהר מאד, אלא שיהודי הבית נבהלו בראותם גנרל רוסי חמוש על חייליו, שוב נאלץ הגנרל להרגיע יהודים בשל מראהו, הוא הסביר להם שבא רק לברר איך בדיוק מגיעים לקברו של אותו "צדיק גדול" אמר תיקון הכללי, בכה והתחרט על עברו, נזכר באביו שלא הכיר ובאמו שנפטרה בקטנותו. תקופה נוספת עברה, הרוסים עברו מהגנה להתקפה והחלו מגרשים את הרגמנים, שוב נקלע הגנרל - במסע המלחמה - לעיר אומן ובמהלך הקרבות ראה את האהל נחרב מהפצצה גרמנית, וכך היה הוא האחרון שזכה לראות את האהל שעל ציון רבינו. בגמר המלחמה, ברח הגנרל, חזר בתשובה, התחתן ונסע לארצות הברית, שם התגורר באיסט סייד ומידי שנה הגיע ל"קיבוץ" הברסלבי שהתקיים שם. פרק ב שיקום הציון כמה שנים לאחר המלחמה, בשנת תש"ז, ביקשה עיריית אומן להרוס את כל שטח בית החיים ולבנות בנינים לפי חלקות, כיוון שכך הגיש ר´ זנוויל (ראה\י "אנשים ואישים") ליובארסקי ז"ל לעיריית אומן בקשה לרכוש שטח בבית החיים הישן (שבו טמון רבינו - ושכל מצבותיו נהרסו במלחמה), הבקשה הוגשה על שם ר´ מיכל הגר (שעוד נתארו בהמשך ב"אנשים ואישים") שהיה תושב אומן, האישור התקבל, והושג הכסף הנחוץ לבניה, בעזרתם של חסידי חב"ד שבעיר לבוב, ניגש ר´ זנויל לבניה. ר´ זנויל ביקש למצא את עמודי העץ שהיו מצדדי הציון (באהל הישן) ועליהם כמין מדף עץ מחובר לקיר, כדי שידע היכן בדיוק הציון, למרות כל חיפושיו, לא מצא ר´ זנויל את העמודים הנ"ל, שוב ושוב הוא חיפש, שוב ושוב לא מצא כלום, ר´ זנויל פרץ בבכי, והחל מתפלל שיעזרו לו משמים בזכות רבינו הק´ למצא אותם, כדי שיוכל לסמן את שטח הציון במדויק. בלילה, חלם ר´ זנויל והנה רבינו מתגלה אליו במלבושי שבת, ר´ זנויל פנה אליו וצעק "רבי! אל תעזוב אותנו!" והמילים יוצאות מפי רבינו, חותכות כסכין "אינני הולך, אני נשאר ביניכם!!!" בבוקר, שב ר´ זנויל לחיפושיו, חיפש וחיפש ולבסוף מצא את העמודים שסימנו את תחילת הציון וסופו וכן את עמודי העץ שהיו היסודות לאהל. ר´ זנויל יצק יציקת בטון ברוחב 80 ס"מ ובאורך שני מטר, (הבית שנבנה, נבנה כך שתחילת החלון השני יהיה תחילת הציון). ר´ זנויל חזר לביתו בלבוב, כאשר חזר לאומן, סיפר לו ר´ מיכל הגר שמכר את הבית לגוים עוד באמצע בניתו מחשש השכנים, הדיירים החדשים העמידו בכניסה לחצר שני כלבים גדולים שמנעו כניסה מהחפצים להשתטח על הציון. ר´ חיים בנימין ברודי (ראה "אנשים ואישים") סיפר, שפעם כשרצה להתפלל על הציון, קפץ מעל הגדר ומיד התנפלו עליו שני הכלבים, בקושי הוא הצליח להמלט מהם. שלש שנים וחצי גרו שם אותם דיירים, עד שחלה הבעל, משום מה, החליט הבעל החולה כי מחלתו באה לו בשל הקבר העומד בחצר, על כן מכר את הדירה לזוג אחר, והם הם הדיירים שדרו שם עד שנת תשנ"ז, שאז נגאל הציון. בעלת הבית החדשה, אף צרות צרורות גרמה לאנ"ש בסרבה להניח להם להתפלל על ציון רבינו הק´, עד שפעם אחת חלתה ביתה וכאשר באו אנ"ש להתפלל, ביקשה מהם שיתפללו לרפואתה, הבת נרפאה ומאז התייחסה הגויה בכבוד גדול לחסידי ברסלב ולא הפריעה להם להכנס לחצרה ולהשתטח על הציון. כאשר היה שם ר´ גדליה פריער, בשנת תשכ"ו (הלא היא הנסיעה השראונה בה הגיע אזרח חוץ לציון רבינו הק´ לאחר מלחמת העולם השניה), עדיין זכרה בעלת הדירה את הנס שאירע עימה, היא הרשתה לאנ"ש להכינס לציון בזוגות כדי שלא ימשכו תשומת לב והכינה ספסל לישיבה ומים לנטילת ידיים. אני אישית, זוכר סיפור אחר אם אותה גויה. אלא שהוא אינו מעיד על הנ"ל, כאשר הייתי שם (לפני כ-16 שנה), הדליקו אנ"ש נרות ליד הציון, הגויה, שכנראה חששה לביתה, יצאה החוצה וכיבתה אותם בצעקות שעד היום איני שוכח) אלא שלא הפריעה יותר מזה ובד"כ אף לא יצאה החוצה. המשך יבא. (מקורות: "גדליה פריער - אומן כך נפרצה הדרך", ר´ לייבל ברגר הי"ו, ר´ מיכל דורפמן הי"ו, ר´ יצחק גולדברג הי"ו)
