קורוזור פסקה 1

[Chenia]

קורוזור פסקה 1

מדידה אחרונה היא התנגנה זמן רב – תמיד אותה מנגינה. עכשיו היא נשמעה משונה - משהו כמו התפרק בתוכה. ולבסוף חדלה לגמרי. הוא לא היה משוכנע שהוא עצוב מכך – מסיומה של המנגינה; ורק השתומם מהריקנות שבמוחו. לאחר המתנה שנראתה לו כאין סוף, אז.. משהו החל לצמוח במוחו: אט-אט הוא נזכר בגופו. הוא שכב כשכאב עז מפלח את גבו. מלבד זה לא חש דבר. ידיו ורגליו היו רדומות או שכלל לא היו. השניות עברו כמו נצח. אתה צמח! צמח? לא יתכן – אני מרגיש את הכאב הזה. אתה חולם. לא! אני באמת מרגיש. עבר רגע כשהרגיש דגדוגים בכף ידו ועוד רגע כשהרגיש כיצד גז קריר חודר לאפו. הוא פקח את עיניו וראה צללית. "איפה אני? ששש..הכל בסדר, רק קצת סבלנות מול..." מי זה מול..? "זה השם שלי." השם שלך? מנין לך? "זה מתחיל במול... אני בטוח." זה יותר מדי בטחון בשביל חצי דקה של ערנות. "זה מתחיל במול.. אבל את ההמשך אני לא זוכר." כשעיניו הסתגלו לחשכה ולאבק, ראה נקודות נוצצות - מכונות משונות הקיפו את מיטה; היו גם צפצופים פה ושם. ידיו כבר זזו ונגעו בסדיני המיטה; גם מזרן קשה היה שם. כשנגע בראשו, גילה שהוא חלק. פניו היו שעירות. "נעים מאד להכיר, אבל מי אני לכל ה-!-" רגליו לא נשמעו לו, הן היו חמות אבל גם משותקות. כשהכניס יד תחת גבו, נרתע לאחור. דבר מה מתחת לגבו - חלק ומתכתי בלט מתוך בטנה של המיטה הישר אל תוך גבו, כשהוא מפלח את עורו ואת בשרו. "קהאיייי-ה! בשם כל ה-!- מה הטירוף הזה?!" הוא ניסה להזיז את פלג גופו העליון בתקווה להשתחרר מעט מהתנוחה הקבועה. תוך שהוא מתאמץ כמעט בכל כוחו, החל להרגיש שגבו זז כמה מילימטרים למעלה. לפתע קפא על מקומו. התגובה הפתיעה אותו. המכשיר הצינורי שמחובר אל תוך גבו השמיע קול תקתוק והחל להיחלץ מתוך גבו. מוצלח מאד – כנראה שתמות עכשיו. כאב עמוק ודוקרני תקף אותו. "בררר-אררר! הרגליים אני מרגיש אותן!" מכשיר בעל ספרות בוהקות החל מצפצף בעצבנות; מנורה כתומה הבהבה עכשיו, ואי-שם עמדה דלת. בשניות הבודדות שהביט במחזה הוא ניסה להתרומם מהמיטה ומיד איבד את שיווי משקלו. כשניסה לאחוז במה שתפסו ידיו, החולשה בגדה בו ונפל. הוא נחת על הרצפה כקפיץ כפוף. ואז.. גניחה עמומה וכבדה הרעידה את האויר וחשכה גמורה השתררה. לאחר שעשתונותיו שוב שלטו, הוא צווח ונרגע. "אני משתגע מהזרות הזו." תנסה לחשוב, "לא! - לא מסוגל להתרכז." למה? "לא יודע – יותר מדי לא יודע! והנסיונות רק מעצבנים אותי." הרצפה היתה קפואה, ופניו וגופו התקמטו מהקור העז. הוא לא ידע כמה זמן עבר עליו כששכב כך בלי לזוז. בשניות הבודדות שהחדר היה מואר, הוא ראה שתי דלתות, וכעת החליט לזחול לעברה של הקרובה מביניהן. כאבי הגב התחזקו עם תנועות גופו. אבל הוא התקדם. "אני ממש לא יודע למה אני עושה את זה." אולי תגיד לאן אתה הולך? "אני הולך מה אתה מציע – שאשאר פה? בחדר הזה? במיטה הזו? עם הדבר המטורף הזה שהיה שם!" לבסוף עמד מתחת לדלת. הוא הזדקף בכדי להגיע לידית. היא היתה קרה ונעולה. ליבו פעם במהירות. אתה בקושי זז – מה התרגיל הזה? תצא מהחדר – מה אז? אתה פגר! אתה מבין? "תשמע! אין ברירה – אני לא נשאר לראות את הסוף, אני ממשיך כמה שאוכל." אבל אתה לא יכול! תביט עליך – אתה גמור! "תגי-ד ל-י! אתה רוצה להישאר פה?" הדלת הנוספת שזכר, היתה אמורה להיות במרחק עשרים צעדים ממנו, ובמצבו הרעוע, לא ידע אם יצליח להיגרר אליה. הוא שוב זחל. גבו רמז לו די ברור, שבקרוב הסוף. כאשר שכב תחת עוד דלת, בתנועה מאומצת שלח את ידו מעלה לפותחה. היא נפתחה, וגם התרסקה על פרצופו. הוא ניתז אל קיר קרוב. המכה היתה כה פתאומית, שאפילו לא נבהל. מספר אלומות אור גיששו באפלת החדר, ומיד אחריהן, רקיעות רגליים תופפו בנמרצות. נדמה היה לו שהוא רואה ארבע דמויות נכנסות לחדר. הן לא מהרו, ונעמדו בפתח. לאחר דממה קצרה שמע קול אישה. "ההיתי אומרת שמאד לא נעים פה בחושך. יש כאן עוד מישהו שמרגיש כמוני?" קול גברי ענה לה. "אולי זה ישמע לך מוזר, אבל עדיף כך רוטוניקה." "מוזר מאד ובמיוחד לא מעודד. תסבירו לי בבקשה, כיצד מתקן מתקדם שכזה ששייך לחברה מתקדמת שכזו, יכול להגיע לקריסה כללית של מערכת הכח? " קול גברי אחר ענה לה. "פשוט מאד – שמעת על טעות אנוש? לפני ומאחורי כל מכונה מתקדמת עומד אדם טועה." "אתה יודע משהו איילס, יכולתי לחשוב על זה בעצמי. אבל משהו בחברה הזו או בתרבות הזו, וזה באמת לא משנה כיצד הם מכנים את עצמם – משהו בהם, נראה כל כך מכני, כל כך לא אנושי, כך שהאפשרות הזו כלל לא עברה בדעתי." קול גברי נוסף דיבר. "רוטוניקה יקירתי, סליחה על ההפרעה, אבל תישארי להשגיח על הדלת. דואלר, תראה איך אתה יכול להתקדם בחשכה הזו. ואיילס, היא צודקת העלטה הזו מלחיצה גם אותי – כדאי שתנסה להתחבר לרשת המקומית. אני אהיה רגוע יותר כשאדע מה צופן לנו הביטחון המקומי." הוא היה מהופנט וגם נבוך מעט מהמתרחש. אז למה אתה שותק? "למה? מי אלה?" אם לא תשאל לא תדע. "גם אם אשאל לא בטוח שאדע." אתה לא מבין שהאנשים האלה לא מקומיים? "אולי?" אולי תחשוב רק קצת - הם שומרים על הדלת – אף אחד לא הזמין אותם. "למה אתה חושב שזה טוב?" זה יותר טוב מאלה שחיברו אותך למיטת ההפתעות. "אולי לאנשים האלה יש הפתעות יותר גדולות?"

 

[Chenia]

קורוזור פסקה 2

נשימה ארוכה נשמעה. "דואלר, מה המצב?" כל תשובה לא באה. "דואלר!" "קפטן היל, משהו לא בסדר." "מה לא בסדר?" "המיטה ריקה." אחת הדמויות התקדמה אל פנים החדר – זו היתה האישה שעמדה בפתח הדלת. כאשר ראה שהדלת אינה יותר ממרחק פסיעה ממנו, הוא לא היה משוכנע שכך צריך לפעול, אבל אזר את שארית כוחו, זחל אל מחוץ לדלת ויצא מהחדר. שריקות גז דחוס והמהום צינורות היו מקור הרעש היחידי ששמע. הקרקע מתחתיו, השתנתה מאריחי החדר לרשת מתכתית צפופה, ומבעדה הביטו עשרות צינורות. הקור, הקפיא אותו. מחוץ לדלת נפרס מסדרון שהיה חשוך, אך לא חשוך לגמרי. את קצהו של המסדרון לא ראה. זה הולך ומשתפר – החלום הזה. אתה יודע? אתה ממש מדהים – אתה מתנהג כאילו אתה תכננת וגם בנית את המקום הזה. לאן אתה חושב שאתה הולך? "אולי במקום לקטר – תעזור?" לעזור? נראה לי שאתה מסתדר היטב. מסגרות זכוכית הוצבו משני צידי המסדרון. "חלונות? באמת?" מה אתה מתרגש מחלון? "לא יכול להסביר אבל מה שיש שם בחוץ מרגש אותי. ואני חייב לראות את זה." הוא החל לזחול לכיוונם. לאחר שמיקם עצמו מתחת למסגרת החלון, חישב כמה כח הצטרך להשקיע בכדי להרים את ראשו למצב שיוכל להביט. הוא זכר היטב את הניסיון האחרון שלו לעמוד – ההתרסקות והכאב שהגיע מיד לאחר מכן. אבל הכאב והפחד לא פעלו עליו כעת. הוא רק רצה להביט לחוץ. את כל מה שלא ידע לעלות בדמיונו רצה לראות בעיניו. הוא החל לצבור גובה בכך שקרב את רגליו אל הקיר באיטיות. מצחו כמעט הגיע אל קו מסגרת החלון התחתונה. ידיו ורגליו רעדו מהמאמץ, בגובה שבו עמד, החל מרגיש חוסר יציבות. כמה סנטימטרים בודדים חסרו לו עדיין בכדי להביא את עיניו אל הגובה הדרוש. שרירי רגליו החלו מתכווצים מבקשתו, כה מנוונים היו שאף מאמץ מסוג זה היה מעבר ליכולתם. הוא הרגיש שהוא מועד, שאינו שולט ברגליו. "זה חייב להצליח. עוד מעט. עוד טיפה קטנה של כח. נ-ו לעז-! נ-ו!" עתה מתוך המאמץ, כמעט לא הרגיש ברגליו, נדמה היה לעצמו כנכה מחוסר רגליים העומד בשארית גפיו על אצטבת מתכת רותחת. ליבו פעם ביאוש, ודקירה חמוצה חנקה את גרונו. "זה לא יכול להיגמר ככה!" הרגשת הכישלון הכהתה את חושיו והוא לא שמע את המתרחש סביבו. אבל הוא הרגיש היטב כיצד שתי ידיים לפתע אחזו בו תחת בית שחיו, ודבר מה חד חדר לבשר כתפו. אבל כל זה לגמרי לא היה מעניינו. הוא לא רצה להחמיץ את הרגע. בשארית כוחותיו שיכול היה לשלוח לרגליו, בעט לכוון הרצפה. ראשו התנוסס כעת היטב מעל לשפת החלון. ועיניו פקוחות לרווחה. קפטן היל התנשם בכבדות, עיניו התרוצצו לכל כיוון אפשרי, גופו היה מכווץ ואגרופיו רעדו. דואלר ואיילס לא זזו ממקומם. המפקד העדין והמנומס שלהם השתנה. הוא היה כה מתוח, כה נפעם, שרק המחזה שלו הקפיא אותם במקומם. והדקות האחרונות – מה קרה? רגע אחד הם בחדר הטיפולים של ח.מ 459, מבצעים את הדבר שהיו מאומנים עליו, והכל נראה מתנהל כשורה. ברגע השני הפנס של דואלר מאיר לעבר המיטה שבאמצע החדר. דואלר לחש "קפטן, המיטה ריקה". באותו רגע קפטן היל כמעט קפץ על המיטה, ובפנים מבועתות תלש את הפנס מידו. כאחוז תזזית, הוא החל לנבור בכל חלקי החדר, מחפש אחר דבר מה. לבסוף, יצא במרוצה מן החדר. "איילס!! איילס! דואלר!" הם רצו אחריו וראו אותו עומד קפוא על מקומו. עיניו נתקעו על קיר המסדרון. אדם כחוש הזדחל על הקיר. נראה היה מנסה לעמוד במן החלטיות משונה. כמה סנטימטרים מעל לראשו היתה קבועה לה מראה כסופה. הוא לא הבחין בהם. דואלר היה הראשון שחזר לתפקודו. האיש השברירי הרעיד בתוכו משהו. הוא כמעט ורץ אל האיש להחזיק בו, כשקפטן היל צרח "תרדים אותו, איילס". איילס הוציא מזרק דק מתיקו ודקר את האיש בכתפו. הם עמדו בדממה בשעה שהאיש נשמט אט-אט אל תוך ידיו היציבות של דואלר. דואלר, כמעט ולא הרגיש במשקלו. גופו היה שלו באופן מיוחד, אך קדח מחום. דבר מה בלבו – תחושת נעימות, שלא הצליח להגדיר, הרגיעה אותו. כל אותו זמן, שמר קפטן היל מרחק ניכר מהם. דאגה שטפה את פניו. הוא לא הביט באיש ונראה היה נבוך. לא חלפה דקה כשהוא אמר "איילס, יש אלונקה בסביבה שלנו?", והשתתק בבהלה. הוא שמע שני צעדים חרישיים מרחק קצר מאחורי גבו. זעה קרה זחלה מראשו אל גבותיו, וכשהרים אחת, לרמוז קלות לאיילס, התנתקה טיפה, צנחה והתנפצה על הרצפה. איילס עמד דרוך וכפו כיוונה מטול יד. עוד לפני שחלף שבריר רגעי, צליל עמום הרעיד את האויר, ומיד אחריו הרעיד צליל נוסף. אלומה בלתי נראית פילחה את דרכה משמאלו של הקפטן. רוטוניקה היל השתטחה על הרצפה. כמעט באותו רגע השתטחה גם הדמות הזרה שעמדה אחר גבו של קפטן היל. איילס עמד מעל הקפטן כשמטולו עדיין מהמהם בכפו. רוטוניקה שכבה על גבה - שלוה ודוממה. אירון היל רכן מעל פניה. "הי רוטון, מה קורה איתך? מה קורה?" לאחר רגע הפנה את מבטו אל איילס. "אני פשוט לא מאמין! איך הגיע הנבל הזה שני מטרים מאחורי גבנו? איילס, אתה ההיית צריך לתפוס את זה – אתה היית מחובר! מה קורה לך?" הוא שוב הביט בה. "רוטון!" הסומק שבלחייה כבה ועיניה יבשו. לבסוף, גוון דומם פרח בפניה. בארבעים שנות חייו, התקשה אירון היל לראות עצמו כבן זוג. ורק השנים האחרונות.. הפליאו אותו. העדינות הנשית של רוטוניקה ניגחה סדק בשריון אישיותו. מעבר לספיקת דמיו, החל ליבו להכיל ולספוק מנות רגשיות מן הטבעיות האנושית. והוא אהב זאת. הילי, כך שמע אותה קוראת בנפילתה האחרונה. עיניו נפרצו להן וגרונו נרטב וצרב. "רוטון, זה באמת קרה לך." הדממה שלה קברה אותו בבדידות.

 

[Chenia]

קורוזור פסקה 3

איילס שתק, הוא היה על הסף. המילה הבאה שתצא מפיו תשבר ליבבה. רוטוניקה הדוממה מרטה את ליבו. "קפטן" הוא לחש. אבל היל שכב ללא תגובה. "קפטן הילי, אנחנו.." היל הפנה את ראשו. "יש לך עוד מה להוסיף פה, איילס?" איילס זע קלות, וסידר מקלט זעיר באוזנו. "קומנדר?". לחשוש רעשים ריצד ברקע. ומיד בקע קולה היציב. "איילס?" "קומנדר..", הוא התקשה להגיד את שתי המילים. ולבסוף סינן מבין שפתיו "נתקלנו בהתנגדות" "הכל בסדר איילס?" "רוטוניקה נפגעה." דממה רגעית שטפה את אוזנו, ולאחר כמה שניות קולה היה נשמע זהיר ביותר "מה?" "דמות הגיחה מאחורי גבו של הקפטן ומיד ירתה." המקלט באוזנו שוב החריש. "מה דרגת הפגיעה?" "אני לא בטוח." "מדוע אתה לא מטפל בה?" "היא נראית ללא רוח חיים." המקלט באוזנו של אירון היל החל להרעיש. "קפטן היל?" הקול נשמע לו כמו מתוך חלום ובקושי רב לחש. "ליר?" קולה התנגן באוזנו באיטיות. "הילי, אני כל כך מצטערת הילי. לא ראיתי שמישהו מגיע אליכם." "ליר, היא גמורה" "אוי הילי, תביא אותה אלי, אבל אתם חייבים לרוץ!" הוא התיישב בכפיפות. "לרוץ? לאן אני רץ ליר? בחזרה לריק? את לא מבינה מה קורה כאן?" הוא שתק ושוב הביט בה. דרך בריכות עיניו היא נראתה מטושטשת - ציורה העדין כמו בעבע בתוך במוחו. הוא שלח את ידו ופגע בכף ידה. ידיה היו מושטות אליו. כפות ידיה היו עדיין חמימות. החום שבהן הרגיע אותו מעט. הוא שאף שאיפה ארוכה וניגב את פניו. "קומנדר, תכיני את המרפאה לשניים." כעת היא נשמעה נבוכה "שניים, קפטן?" מוחו, כלל לא רצה לחשוב על המשימה, אך הוא הכריח את עצמו. הוא לא היה לבד, שני אנשי צוותו עמדו לידו – עדיין חיים וחיכו להחלטתו – כאן במקום המוות הזה הם המתינו לו שיתעשת. הוא הביט בדאולר, ח.מ 459 עדיין ישן בתוך חיבוקו. הכאב בעיניו של דואלר החלישו שוב. "כן שניים, ח.מ 459 עולה איתנו לסיפון." "קפטן היל, מה? מי עולה? " "אני לוקח אותו איתי!" "הילי, אולי תירגע לכמה דקות. רק תירגע ותקשיב אלי." "אני רגוע קומנדר." "הילי, תחשוב על כך בזהירות רבה, אנחנו במרחב חללי ששמור על ידי זר. השמירה בקורוזור חמורה הרבה מעבר לדמיוננו. האמצעים שזר הביאו לכאן הם מעבר ליכולת ההתמודדות שלנו. ועם כל זה, אתה רוצה לגנוב את ח.מ 459, הרי הסיבה לכל פעילות האבטחה הבלתי סבירה של זר בקורוזור היא רק בגללו. ברגע שהם יבינו שהוא יצא מן המתקן הם ינטרלו את נקודת העיוות של קורוזור ויצודו אותנו כיתושים. אתה בוודאי מבין שלגנוב מזר את לב הפרויקט שלהם, לאחר שהם השקיעו בו 459 שנים, יצור השלכות לא רק עלינו. קורוזור תהפוך לשדה קרב." "קומנדר, הכל נכון אבל הכל כל כך לא נכון. את יודעת היטב מה אנחנו מודדים פה פעם בחודש. הפרויקט של זר קרוב לסיומו. הבעיות שצפינו להם נפתרו כמעט במושלמות. לא נותר זמן רב עד שיהיה בידם השיקוף מח.מ 459. את הרי מבינה את המשמעות – השלב הבא יהיה לפתח את ההייסטווי (שמו של מחשב העל של זר תרבויות) למחשב ישות – הם רוצים! מחשב ישות! את מבינה את זה? ורוצים זו התבטאות עדינה – הם רוצחים, משחיתים וגוזלים בשביל להשיג את זה. עד מתי נחכה להם ליר?. עד שנחדל לפחוד מהם? האם זו סיבה לא לפעול? זר אמנם עצומים ביכולתם, אבל אני לא מפחד לפעול כנגדם. וכפי שאת יודעת, החלק היפה בחיי מוטל על הרצפה מתחתי כמעט ללא רוח חיים. זה תשלום כבד בשבילי, אך לא לריק. ודעי לך שהליגה – כן! זו שבגללה אנחנו כאן, תתן אולי הכל להוציא את ח.מ 459 מהמתקן הזה. אף אחד בליגה, וגם אני - לא חלם שאפשר יהיה לעשות כאן יותר ממדידות. זה הזמן ליר! הזמן!" "קפטן, הסיכון הוא ודאיי, והסכנה שתתעורר לאחר הכישלון, מפחידה מכדי לחלום עליה." "אני לא רואה ברירה אחרת." היא שתקה לרגע ולאחר מכן דברה בקול רפה. "מדוע שלא תהרוג אותו." אירון היל התנודד קלות, האויר כמו הראה סימני מליחות. קריסת מערכת הכח, גררה לשביתה גם את מערכת המיזוג. אך מזג האויר או טעמו לא גרעו מתוקף מחשבותיו, אדרבה, החמיצות שבאויר הוסיפה לכלל מעטפת העוינות. הוא ביקש נקם. אך לא היתה זו בקשה לנקמה גסה. "מדוע את דנה אותו למיתה קומנדר?" "הוא סכנה מהלכת קפטן, מלחמת עולמות מתעוררת באבק צעדיו." "המלחמה קיימת לעולם, לא הוא יצר אותה ולא הוא קרא שתבוא." "הוא לארשי קפטן היל, הוא לא חלק מהחיים האלה." "גם את לא." "הילי, תאמר לי, אתה זקוק לי?" "כמעט תמיד." "האם אתה מוכרח שאני אהיה לצדך?" "לא." "גם הוא לא מוכרח, מדוע שלא תהרוג אותו?" "את חתיכת מחשב אלקטרוני – שבבים חוטים ושיקוף קטן. את כלום! שום דבר! אני מתבייש לשמוע אותך דנה חיי אדם. ועוד לארשי! כל כולך קיימת רק בזכותם. וכעת תקשיבי! כורח שאינו מחויב כלפי אדם אחד אינו מעיד שעדיין אינו מוכרח כלפי אחרים. גזע הלארשי שאינו נכחד עדיין ומצד שני איש אינו יודע דבר על קיומו, ברור שהוא מוכרח המציאות. אם לא כך, לא היה קיים. אוצרות המשכל הבלתי ניתנים לתיאור ששוכנים בנפשם מעידים על חשיבותם. ואם לא די בכך, אריכות חייהם תעיד גם היא. עד מתי נחכה להתפקח!" קולה נשאר כבראשונה. "תעשה כעצת לבך אירון, המרפאה תהיה מוכנה."

 

[אסתר 1984]

אוקיי.

קראתי בינתיים רק את ההתחלה. הערות:

כשכותבים שיחה, רצוי מאוד לעשות אנטרים בין הדוברים. כלומר, במקום "אתה צמח! צמח? לא יתכן – אני מרגיש את הכאב הזה. אתה חולם. לא! אני באמת מרגיש." צריך להיות: "אתה צמח!" "צמח? לא יתכן - אני מרגיש את הכאב הזה." "אתה חולם." "לא! אני באמת מרגיש." כשזה כתוב כמו שזה עכשיו, זה מכביד על העיניים, וקשה להפריד בין האנשים שמדברים. לי היה מאוד קשה לקרוא את זה ככה.

יצאתי נורא מבולבלת. עם מי הוא מדבר? עם עצמו? יש לו פיצול אישיות? כי לא ממש הבנתי למה לפעמים הוא אומר לעצמו "אני" ולפעמים "אתה".

היה די קשה להיכנס לסיפור, כי כל התיאורים של מאוד מעורפלים. אני לא יודעת איפה בדיוק מתרחש הסיפור, מי הדמויות, או איך הן נראות. שלא תבין אותי לא נכון - אני לא צריכה תיאור מפורט של כל פרט. רק רקע כללי מדי פעם, שתהיה תמונה בראש.

ההתחלה קצת ארוכה מדי לטעמי. כל המונולוג(?) הזה של "מי אני? מה אני? מה אני עושה עכשיו?" יכול היה להיות הרבה יותר קצר. יש לי עוד כמה הערות, אבל יהיה לי הרבה יותר קל להתייחס אליהן אחרי שהדברים האלה יתוקנו

.

 

[Chenia]

תודה, ויתוקן.

 

[Yuli Gama]

תגובה

האמת, אהבתי את הגרסה הקודם יותר. שיפרת את החלק של המוסיקה אבל שאר החלקים הפכו להיות הרבה יותר בעיתים. א. רואים שיש לך המון עלילה ורקע לסיפור, זה טוב, זה מצויין. רואים שאתה מאוד רוצה לספר לנו אותו ולכן מכניס אותו לכל דיאולוג, וזה כבר פחות טוב. דיאלוגים לא מיועדים להעברת אינפורמציה (אלא אם במקרים חריגים) נכון, דיאלוג נירא בדיוק המקום לספר את כל מה שהקורא צריך לדעת, אבל תעמוד בפיטוי ותעביר את המידע כאשר באמת צריך אותו ולא רק בשביל שהקורא ידע. ב.הסיפור יראה הרבה יותר טוב אם תוריד את כל החלקים שהדמות מדברת עם עצמה. זה אמור להעיד על משהו? הוא סובל מפיצול אישיות? יש שם באמת עוד מישהו? כי אם לא , זה סתם מקשה על הבנת הסיפור. ג. דיאלוגים. אני דיי בטוחה שאמרתי לך את זה גם קודם, ואומרת זאת שוב. יש תרגילים מצויינים עם הסברים על ניסוח וכתיבה של דיאלוגים בקישורי הפורום. לינק הדיאלוגים שלך לא אמינים, מוסרים מידע ויותר מעקבים את העלילה מאשר מקדמים אותה. למשל בסוף, הם עומדים ומתווכחים, ומספרים רקע והיסטוריה כאשר יש להם שני אנשים גוססים על הידים ומישהו צד אותם. יש לך רעיונות ותיאורים יפים, (למשל כאשר הוא מנסה להגיע בנואשות לחלון וזה באצם מראה) ורואים שהסיפור הולך ומתקדם לקראת משהו מעניין, אבל אתה חייב לעבוד על הדיאלוגים, ולשייף את שאר הסיפור.

 

[Chenia]

תודה לכן. רק זה חשבתי...

לא, אין פצול אישיות הוא מדבר עם עצמו, רק התעורר, ללא זכרון, ללא הבנת מציאותו. ישנו צד בקורתי באופיו, הוא הססני וחשדן כלפי אחרים וגם כלפי עצמו. נדמה לי שהדיאלוג עם עצמו מקרב את הדמות לקורא/ת חשבו נא שמצבו הנפשי הוא בעצם היסטריה. אלה הנחו אותי לדיאלוג מסוג זה. בכל אופן אשמח לעבור שוב על כתיבה ולשייף עוד. נ"ב מחפש חנות לספרי מד"ב באנגלית, מכירים/ות ?

 

[Yuli Gama]

הממ..

מובן "למה" הוא מדבר אם עצמו, אבל אתה עקבי מאוד עם זה. כך שמתחיל לבלבל דיי מהר האם יש שם עוד מישהו או לא. ספרים באנגלית (חנות רשת) ספרי בברלי מאיפה אתה בארץ, אולי נוכל להמליץ לך על חנויות קרובות יותר.

 

[Chenia]

OK

אעבור על הטקסט שוב. מודיעין עילית. תודה!