גפני- יש לי קלסר איפשהו
מעלה אבק עם מיטב כתביו של בן, ברור שהוא מחלק לתלמידים. מצחיק- כשאני למדתי אצלו (מזמן) הוא בכלל לא היה מחובר לאינטרנט, אני זוכרת את ההפגזה של אימיילים וטקסטים ופורומים בחודשים הראשונים שלו כשגילה את המדיה. כתלמידה שנהנתה והפיקה רבות מהלימודים אצל בן, ובחרה לעזוב בכל זאת, אולי אני יכולה להוסיף מבט בדיון הזה- בעדינות.. ובזהירות.. ובכבוד רב- בן מורה מיוחד, הלימודים אצלו שונים (את זה למדתי רק כשפגשתי סגנונות לימוד שונים, לפני זה לא הכרתי את התחום בכלל ולא היה לי למה להשוות), גם התלמידים שנשארים אצלו הם אנשים מאוד מיוחדים (כפי שניתן להבחין כאן בפורום). לי, במשך תקופת זמן מסוימת היתה הרגשה שבמקום שיעור קונגפו מתנהל חוג self help פסיכולוגי עם ניחוח ניואייג´ ורדרד. זה נכון (חלקית), אבל לא ממצה. לומדים קונגפו לייק א מאדרפאקר- בתקופה שאני למדתי מרכיב הכושר והקרבות היה מאוד תובעני וקשוח, שיעורים בגשם בחוץ 4 שעות, חצי שעה ריצה, שעה כושר וגמישות, אח"כ טכניקות וקרבות, בסוף בד"כ מדיטציה ותרגילי דמיון מודרך. המשכתי להתאמן ככה עם שותפי לאימונים עוד חודשים רבים- בלי בן, בזמן שעברנו ללמוד אצלו בשיעורים הרגילים. בשיעורים הרגילים זה התנהל אחרת, גם כי היו יותר תלמידים, גם כי בן משנה הרבה את מבנה השיעורים שלו- מה שמחייב יכולת אדפטציה גבוהה ומונע התנייות למינהן. הוא מעולם לא דיבר באופן ישיר על הפילוסופיה שמאחורי השיטה- רק על היישום שלה - פיזי-מנטלי-ריגשי. המרכיב הניואייגיסטי נובע בעיקר מהאישיות של בן. הוא בן אדם מאוד חם ואופטימי ומתעסק, בדרכו, בחומרים שמשתייכים לקטגוריות "ניואייג". יש משהו ורדרד בארשת הניואייג, מן אופטימיות קוסמית שכזו, או אולי הדחקה של הצדדים הריאליסטיים האכזריים יותר בחיים. ההתרשמות שלי כתלמידה הייתה שבן נוטה לתת "זריקת חיזוק" של אופטימיות וחשיבה חיובית לתלמידיו כחיסון, או חיזוק, או חומר סותר לגישה השלילית והביקורתית-הרסנית שהם מגיעים איתה. (טוב, לא כולם, אבל תודו שבתרבות שלנו אנחנו עוסקים יותר בבקורת הרסנית מאשר בחשיבה בונה). אני חושבת שזה עוזר, אני ראיתי במו עיני כמה שזה עוזר. אבל לא לכולם זה מתאים. יש בזה איזה אפליה מתקנת, בתנאים מסויימים לאנשים מסויימים זה נהיה מיותר, וזה עשוי להזיק לבהירות- פה נכנס תפקידו ורגישותו כמורה- שמכוון ודואג לעמת את התלמידים שלו עם הצדדים החלשים , אפלים, קשים שלהם. בן נותן ליטוף על הלחי ושולח אותך לטפס על עמוד בטון או להמציא קאטה או וואטאבר. או שהוא מדגים לך בקרב את נקודת הטורפה שלך ואז נותן ליטוף על הלחי. סתירות הוא לא נותן. זה טוב? זה רע? שאלה מיותרת- זה עניין של סגנון. מה שבטוח- זה מלא בדמיון. שוב- יש מהות יש עקרון ויש שיטה. ואחד משקף את השני את השלישי. מי שלא למד אצל בן לא יכול לבקר את המהות שהוא מעביר. נקודה. לגבי העקרונות- אפשר להתדיין. לגבי השיטה- זה עניין של סגנון. יש מי שמתאים לו הסגנון הזה ויש מי שלא. יש "טיפוס" מסוים של אנשים שאני שולחת אל בן עם המלצות חמות. אני מאמינה שהוא המורה הכי טוב להכרות עם תחום אמנויות הלחימה, בגלל שהוא מעביר גישה הוליסטית מאוד וקונסטרוקטיבית מאוד. לעצמי- זה התאים לתקופה ואחרכך כבר לא. כבר התגברתי על הרתיעה שלי מהסגנון שלו, שהוא פשוט שונה משלי, אבל גיליתי שמבחינת עקרונות- זה לא הולם את ההדגשים שאני צריכה בשביל להתקדם. לגבי המהות שהוא מעביר, שוב- אין ביכולתי לבקר רק לתאר- היא עזרה לי, חיזקה אותי, והרחיבה את הבסיס שממנו אני מתמודדת עם החיים. ויותר מזה אי אפשר לבקש.
