Oi Vey Zmir
New member
קומפרסים עם כפות, Anyone?
לא, אני לא מרגישה הכרח לכתוב פה, זה פשוט הימים האלה. אני לא מתחילה מוקדם ולכן אני מתחילה בחישובים מתמטיים גאוניים, רק תלמידי שלוש יחידות מסוגלים, הא הא: ``אם עכשיו 1:04 בעצם 11:04 כי מחר מתחילים ב10:00...`` וכו` וכו`. אז תסבלו אותי עכשיו ותשתקו. יום שישי. אני מגיעה מהביצפר (אני כבר רואה שההודעה הזאת לא תצא טוב. אני אפילו לא מתעניינת במה עשיתי ביום שישי) וישר אצה רצה לי להתארגן. בלה בלה בלה, בסוף אני נמצאת בתחנה מרכזית. המקום: תחנה מרכזית בעיר מסויימת שעה: בערך 12:30 היעד: עפולה, בירת הגרעינים מרחק: בעיקרון 45 דקות. באוטובוס שעה וחצי פלוס מינוס. האורגניזם: גוססת, מתייבשת משעמום בתחנה. מזג אוויר: חם, חם, חם. מעיל: יש. (יש לקרוא את הנכתב למעלה קודם, כמובן) נקצר את זה- הגעתי לעפולה, הלכתי הלכתי הלכתי הגעתי לחיפה, הלכתי הלכתי הלכתי. עכשיו נעשה אתנחתא למה שחשוב: הגעתי לחנות דיסקים, דווקא נורא נחמדה. פ-ת-א-ו-ם אני רואה את הדיסק של מינימל קומפקט שחיפשתי המון זמן. הולכת לקופה, משלמת. ואז אני חושבת: ``היי, אין פה כזה מצפצף. אין מצפצף=לא שומעים שלקחנו דיסקים``. אני יודעת, לא בסדר. היצר הרע השתלט עליי, וגם נקם בי לאחר מכן. עמדתי ליד הדלפק (...) והתבוננתי בהזמנות להופעה של פוליאנה פראנק (
) וככה הגנבתי את הדיסק. יצאתי החוצה כולי שמחה ופרנואידית. רצתי רצתי רצתי. אנשים שיבחוני מפה ועד הודעה חדשה (``כן, לא שמים לב אליי כי אני נמוכה מדיי). ואז, איש חכם מאוד אמר: ``מפגרת בטח אין בזה דיסק``. נקבה טיפשה מאוד אמרה: ``יא קוף, יש על זה עטיפה איך אין בזה דיסק?`` (הדיאלוגים שונו במקצת, הרעיונות נשארו זהים. היה דיסק או לא היה.). אני פותחת את העטיפה בזעם- לא דובים ולא יער ולא דיסק. אכזבה שטפה אותי. חשבתי ללכת חזרה ולצעוק עליהם שאין בעטיפה דיסק אבל ויתרתי. זה הסקשן הראשון של ההודעה. בקיצור- אני דפוקה. טוב שאני לא דופקת מחנויות כבר המון זמן. גם ככה כל דבר שאני קונה/סוחבת בסוף מקולקל. טוב נמשיך. אז הסתובבתי בחיפה, קופאת מקור (יש מעיל. לא לובשים אותו הוא מגיע לרצפה למען הביג צ`יף). הגיע השעה- יש הופעות. מגיעים למקום, אני עם הפראנויות שלי רואה שהמתופף של אחת הלהקות הוא מוכר בחנות. גיליתי שהוא סתם היה שם. הוא לא רדף אחריי, הכל בסדר. אח``כ התחילו ההופעות, רובן חרא שתיים טובות. ומה העניין שבגללו כתבתי את ההודעה? (אין עניין, אני משועממת) כי אני כל פעם עושה אותה טעות- עומדת ממש ליד הבמה. ממש יכולה לספור לסולן את הריסים. כל הנקבות האחרות (``נקבות מעיל`` כמו שמישהו אמר- מחזיקות לחברים שלהן את המעיל בסוף ה``אולם``) עמדו במקום בטוח. אני עמדתי וחטפתי מכות. ניסו לשמור עליי, לא הלך. כשאנשים קופצים הם לא רואים לאן...גם אני לא. ילד נחמד קפץ מהבמה ועף ישר עליי. 80 קילו מהאוויר זה לא קל. כמה שאני נמוכה אני דווקא עמידה, סף כאב גבוה, רק שהוא נחת לי על הראש ונמרחתי על הרצפה. אח``כ חטפתי אולסטאר בגבה. אח``כ דפקו לי נעל בראש. התנפח לי הראש! איזה כבוד. וזה מה שנקרא- ללא הבדל דת, גזע, מין ובעיקר גובה. תודה ושלום אוי, אין פואנטה.
לא, אני לא מרגישה הכרח לכתוב פה, זה פשוט הימים האלה. אני לא מתחילה מוקדם ולכן אני מתחילה בחישובים מתמטיים גאוניים, רק תלמידי שלוש יחידות מסוגלים, הא הא: ``אם עכשיו 1:04 בעצם 11:04 כי מחר מתחילים ב10:00...`` וכו` וכו`. אז תסבלו אותי עכשיו ותשתקו. יום שישי. אני מגיעה מהביצפר (אני כבר רואה שההודעה הזאת לא תצא טוב. אני אפילו לא מתעניינת במה עשיתי ביום שישי) וישר אצה רצה לי להתארגן. בלה בלה בלה, בסוף אני נמצאת בתחנה מרכזית. המקום: תחנה מרכזית בעיר מסויימת שעה: בערך 12:30 היעד: עפולה, בירת הגרעינים מרחק: בעיקרון 45 דקות. באוטובוס שעה וחצי פלוס מינוס. האורגניזם: גוססת, מתייבשת משעמום בתחנה. מזג אוויר: חם, חם, חם. מעיל: יש. (יש לקרוא את הנכתב למעלה קודם, כמובן) נקצר את זה- הגעתי לעפולה, הלכתי הלכתי הלכתי הגעתי לחיפה, הלכתי הלכתי הלכתי. עכשיו נעשה אתנחתא למה שחשוב: הגעתי לחנות דיסקים, דווקא נורא נחמדה. פ-ת-א-ו-ם אני רואה את הדיסק של מינימל קומפקט שחיפשתי המון זמן. הולכת לקופה, משלמת. ואז אני חושבת: ``היי, אין פה כזה מצפצף. אין מצפצף=לא שומעים שלקחנו דיסקים``. אני יודעת, לא בסדר. היצר הרע השתלט עליי, וגם נקם בי לאחר מכן. עמדתי ליד הדלפק (...) והתבוננתי בהזמנות להופעה של פוליאנה פראנק (
) וככה הגנבתי את הדיסק. יצאתי החוצה כולי שמחה ופרנואידית. רצתי רצתי רצתי. אנשים שיבחוני מפה ועד הודעה חדשה (``כן, לא שמים לב אליי כי אני נמוכה מדיי). ואז, איש חכם מאוד אמר: ``מפגרת בטח אין בזה דיסק``. נקבה טיפשה מאוד אמרה: ``יא קוף, יש על זה עטיפה איך אין בזה דיסק?`` (הדיאלוגים שונו במקצת, הרעיונות נשארו זהים. היה דיסק או לא היה.). אני פותחת את העטיפה בזעם- לא דובים ולא יער ולא דיסק. אכזבה שטפה אותי. חשבתי ללכת חזרה ולצעוק עליהם שאין בעטיפה דיסק אבל ויתרתי. זה הסקשן הראשון של ההודעה. בקיצור- אני דפוקה. טוב שאני לא דופקת מחנויות כבר המון זמן. גם ככה כל דבר שאני קונה/סוחבת בסוף מקולקל. טוב נמשיך. אז הסתובבתי בחיפה, קופאת מקור (יש מעיל. לא לובשים אותו הוא מגיע לרצפה למען הביג צ`יף). הגיע השעה- יש הופעות. מגיעים למקום, אני עם הפראנויות שלי רואה שהמתופף של אחת הלהקות הוא מוכר בחנות. גיליתי שהוא סתם היה שם. הוא לא רדף אחריי, הכל בסדר. אח``כ התחילו ההופעות, רובן חרא שתיים טובות. ומה העניין שבגללו כתבתי את ההודעה? (אין עניין, אני משועממת) כי אני כל פעם עושה אותה טעות- עומדת ממש ליד הבמה. ממש יכולה לספור לסולן את הריסים. כל הנקבות האחרות (``נקבות מעיל`` כמו שמישהו אמר- מחזיקות לחברים שלהן את המעיל בסוף ה``אולם``) עמדו במקום בטוח. אני עמדתי וחטפתי מכות. ניסו לשמור עליי, לא הלך. כשאנשים קופצים הם לא רואים לאן...גם אני לא. ילד נחמד קפץ מהבמה ועף ישר עליי. 80 קילו מהאוויר זה לא קל. כמה שאני נמוכה אני דווקא עמידה, סף כאב גבוה, רק שהוא נחת לי על הראש ונמרחתי על הרצפה. אח``כ חטפתי אולסטאר בגבה. אח``כ דפקו לי נעל בראש. התנפח לי הראש! איזה כבוד. וזה מה שנקרא- ללא הבדל דת, גזע, מין ובעיקר גובה. תודה ושלום אוי, אין פואנטה.