לאונרדו יודע
New member
קומפיטה - חלק 1
קומפיטה הופיע בחולצה לבנה לדייט האחרון שלנו. חבל שלקחתי אותו למסעדה איטלקית, כי הבחור הצליח ללכלך אותה בכישרוניות רבה ברוטב עגבניות די מהר. מילא רוטב עגבניות על החולצה, אבל הוא גם לקח מנה עם שום. כלכך חבל בשבילו כי דווקא חשבתי שאולי הערב נתנשק. כבר פעם שלישית שאנחנו נפגשים וזה שעדיין לא התנשקנו גורם לי לקצת ספקות. אולי הוא בכלל לא רוצה אותי? לא, לא יכול להיות, אני רואה את המבטים האלה שלו. אבל הוא לא עושה איתם כלום. וגם אני לא יוזם משום מה. סיפרתי על זה לגיא. גיא הוא החבר בכיינות שלי. כשקורים לי דברים טובים אני מעדיף לספר עליהם לחברים אחרים. אבל כשבא לי להתאבד או כשאני סתם תוהה לגבי משמעות החיים שלי, או שהיה לי דייט גרוע או מוזר – אני מיד מתקשר לגיא. בהתחלה הוא שתק. גיא תמיד שותק כשמספרים לו דברים עצובים. פתאום הפנים שלו נעשות רציניות כאלה ואפשר לראות איך כל הגלגלים במוח שלו מרוכזים בדבר אחד – איך פותרים את הבעיה וגורמים לזה שהאדם השני לא ירגיש עצוב. אם הוא היה סטרייט הייתי יכול להגיד לעצמי "אח, איזה בזבוז של בחור", אבל גיא הוא מאלה שמחכים לבחור או לבחורה הנכונה. כנראה גם, שאני לא הייתי הבחור ואפילו לא הבחורה הנכונה בשביל גיא. כשסיימתי לספר גיא לקח נשימה עמוקה וחשב קצת. אחר-כך הוא חייך אליי וחיבק אותי. הוא הסתכל לי בעיניים והרגשתי שעכשיו הולך להגיע נאום ארוך. "אתם ההומואים יש לכם בעיה אחת גדולה. אתם כל הזמן מחכים לגבר מאצ'ו כזה, מעין אביר על הסוס הלבן, שיבוא להציל אתכם. אבל מה שאתם לא מבינים זה, שאותו גבר שאתם רוצים שיציל אתכם – רוצה גם הוא שיצילו אותו". בסוף דווקא הנאום שלו לא היה ארוך כל-כך, אבל המילים שלו היכו בי. חשבתי מחדש על קומפיטה. על מה בעצם אני רוצה ממנו. מה אני רוצה מגברים. מהחיים. התקשרתי לקומפיטה. רציתי להגיד לו שאני רוצה להציל אותו, אבל הוא לא ענה. לא יכלתי להתאפק. הרגשתי שאם אני לא אעשה עם זה משהו עכשיו, אז אחר-כך כבר לא יהיה לי אומץ, ושלחתי לו SMS – "אני רוצה להציל אותך. שלך, האביר על הסוס הלבן". הנחתי את הפלאפון בצד וחיכיתי כמה דקות למקרה שהוא יענה כבר עכשיו. השעה הייתה די מאוחרת ולמחרת הייתי צריך לקום מוקדם, אז החלטתי ללכת לישון. בלילה חלמתי שאני המנהיג של קבוצת לוחמים שרוכבים על סוסים ורודים, ואנחנו נלחמים בדוסים שרוצים להשתלט על הכפר שלנו. בסוף אחד הקרבות מצאתי את עצמי לבד. כל שאר הלוחמים נהרגו או ברחו, ונותרתי רק אני מול אחד מהדוסים. אבל כשהתקרבנו עם הסוסים שלנו אחד על שני, פתאום הדוס הפך להיות גיא. ירדנו מהסוס והתקרבנו כדי להגיד שלום. רציתי לחבק ולנשק אותו אבל אז פתאום הבנתי שהסוס שלו הוא לא באמת סוס. הוא שינה את צורתו והפך לקומפיטה. "אני וקומפיטה ביחד עכשיו, אני מקווה שזה לא מפריע לך או משהו", אמר גיא, ואני הרגשתי שעוד רגע אני לוקח את החרב המפוארת שלי ותוקע אותה עמוק בלב. וזה מה שקרה באמת. מיד אחרי זה התעוררתי מהחלום, לצלצול הפלאפון. קומפיטה היה על הקו.
קומפיטה הופיע בחולצה לבנה לדייט האחרון שלנו. חבל שלקחתי אותו למסעדה איטלקית, כי הבחור הצליח ללכלך אותה בכישרוניות רבה ברוטב עגבניות די מהר. מילא רוטב עגבניות על החולצה, אבל הוא גם לקח מנה עם שום. כלכך חבל בשבילו כי דווקא חשבתי שאולי הערב נתנשק. כבר פעם שלישית שאנחנו נפגשים וזה שעדיין לא התנשקנו גורם לי לקצת ספקות. אולי הוא בכלל לא רוצה אותי? לא, לא יכול להיות, אני רואה את המבטים האלה שלו. אבל הוא לא עושה איתם כלום. וגם אני לא יוזם משום מה. סיפרתי על זה לגיא. גיא הוא החבר בכיינות שלי. כשקורים לי דברים טובים אני מעדיף לספר עליהם לחברים אחרים. אבל כשבא לי להתאבד או כשאני סתם תוהה לגבי משמעות החיים שלי, או שהיה לי דייט גרוע או מוזר – אני מיד מתקשר לגיא. בהתחלה הוא שתק. גיא תמיד שותק כשמספרים לו דברים עצובים. פתאום הפנים שלו נעשות רציניות כאלה ואפשר לראות איך כל הגלגלים במוח שלו מרוכזים בדבר אחד – איך פותרים את הבעיה וגורמים לזה שהאדם השני לא ירגיש עצוב. אם הוא היה סטרייט הייתי יכול להגיד לעצמי "אח, איזה בזבוז של בחור", אבל גיא הוא מאלה שמחכים לבחור או לבחורה הנכונה. כנראה גם, שאני לא הייתי הבחור ואפילו לא הבחורה הנכונה בשביל גיא. כשסיימתי לספר גיא לקח נשימה עמוקה וחשב קצת. אחר-כך הוא חייך אליי וחיבק אותי. הוא הסתכל לי בעיניים והרגשתי שעכשיו הולך להגיע נאום ארוך. "אתם ההומואים יש לכם בעיה אחת גדולה. אתם כל הזמן מחכים לגבר מאצ'ו כזה, מעין אביר על הסוס הלבן, שיבוא להציל אתכם. אבל מה שאתם לא מבינים זה, שאותו גבר שאתם רוצים שיציל אתכם – רוצה גם הוא שיצילו אותו". בסוף דווקא הנאום שלו לא היה ארוך כל-כך, אבל המילים שלו היכו בי. חשבתי מחדש על קומפיטה. על מה בעצם אני רוצה ממנו. מה אני רוצה מגברים. מהחיים. התקשרתי לקומפיטה. רציתי להגיד לו שאני רוצה להציל אותו, אבל הוא לא ענה. לא יכלתי להתאפק. הרגשתי שאם אני לא אעשה עם זה משהו עכשיו, אז אחר-כך כבר לא יהיה לי אומץ, ושלחתי לו SMS – "אני רוצה להציל אותך. שלך, האביר על הסוס הלבן". הנחתי את הפלאפון בצד וחיכיתי כמה דקות למקרה שהוא יענה כבר עכשיו. השעה הייתה די מאוחרת ולמחרת הייתי צריך לקום מוקדם, אז החלטתי ללכת לישון. בלילה חלמתי שאני המנהיג של קבוצת לוחמים שרוכבים על סוסים ורודים, ואנחנו נלחמים בדוסים שרוצים להשתלט על הכפר שלנו. בסוף אחד הקרבות מצאתי את עצמי לבד. כל שאר הלוחמים נהרגו או ברחו, ונותרתי רק אני מול אחד מהדוסים. אבל כשהתקרבנו עם הסוסים שלנו אחד על שני, פתאום הדוס הפך להיות גיא. ירדנו מהסוס והתקרבנו כדי להגיד שלום. רציתי לחבק ולנשק אותו אבל אז פתאום הבנתי שהסוס שלו הוא לא באמת סוס. הוא שינה את צורתו והפך לקומפיטה. "אני וקומפיטה ביחד עכשיו, אני מקווה שזה לא מפריע לך או משהו", אמר גיא, ואני הרגשתי שעוד רגע אני לוקח את החרב המפוארת שלי ותוקע אותה עמוק בלב. וזה מה שקרה באמת. מיד אחרי זה התעוררתי מהחלום, לצלצול הפלאפון. קומפיטה היה על הקו.
