קומונה
סתם משתפת, בלי אבל כנראה עם קשר למה שעברתי בחיים-
בא לי לעבור לגור באיזו קומונה עם הרבה מאד אנשים טובים
אה ולא סטיגמטיים
שעוזרים אחד לשני, שיש אהבת חינם ביניהם,
כלומר שאני לא אצטרך להסתיר מה שעברתי אבל עם זאת להיות בין אנשים שפויים ובלי קשר- גם אינטיליגנטיים (אני כותבת בלי קשר כי יש מלא משוגעים אינטילגנטים, אולי התשגעו מרוב חוכמה לא יודעת)
אני מרגישה שהאנושות שרטה אותי
בד"כ משתדלת לקחת אחריות ואפילו הרבה פעמים מרגישה אשמה
אבל המצב שלי, הוא תוצר של רגישות יתר שלי בשילוב עם חוסר רגישות משווע של הסביבה
אתמול הלכתי ברחוב ואמרתי לעצמי "בטח ככה מרגישה אישה לפני שמבצעת התאבדות" - לא אעשה כלום כמובן. אבל זה משנה? זה באמת משנה? הרי אני סובלת...אז כל מי שרוצה לבכות כשאמות- תעזרו לי עכשיו!!! חח לא אחר כך (כותבת את זה לחינם כי אין דרך שבה תוכלו באמת לעזור)
ואז הסתכלתי על עצמי ואמרתי לי שאין שום סיכוי שבעולם שמישהו בכלל יראה עליי, יבחין בסבל שלי
אני מנסה להמשיך ולהתחבר *דווקא לדברים הקטנים של החיים: אוכלת מלא בחוץ, קונה בגדים לאחרונה, אפילו עשיתי ציפורניים פעם ראשונה
אני מנסה לאהוב את החיים ודי מבינה שאני חייבת לעזור לעצמי. כי המענה שהרפואה מציעה לי הוא לא מספק ואפילו מתסכל אותי ברמה האישית
כשאני רואה אנשים טובים לידי, בעלי חסד, אנשים עם ענווה או בכלל כל מיני אנשים שעוזרים לאנשים/לבע"ח- זה מחמם לי את הלב. כאילו גורם להרגיש שהאנושות היא (גם) טובה
כנ"ל לגבי פרגון אנושי ומעשים של הצלה
בע"ה, כשאצא מכל זה, אני רוצה להציל אנשים מסכנים בעולם
אני רוצה לשמח אנשים
אני רוצה לתת להם תקווה
כל כך הרבה כאב יש בעולם
ואני מתרוצצת עם המטען של ההדחקה והחרדה והפחדים
כן קשה לי מאד
כן לא רואים עליי
אבל מגיע רגע שאת אומרת לעצמך שמאף אחד לא תבוא הישועה
ואפילו ההפך, הרגשתי כמה פעמים שרק הזיקו לי
אז אני סובלת די בשקט...
ממשיכה להאמין שזו תקופה שתעבור
שיהיה יום טוב לכולם ותחילת סמסטר פורה וחיובי
סתם משתפת, בלי אבל כנראה עם קשר למה שעברתי בחיים-
בא לי לעבור לגור באיזו קומונה עם הרבה מאד אנשים טובים
אה ולא סטיגמטיים
שעוזרים אחד לשני, שיש אהבת חינם ביניהם,
כלומר שאני לא אצטרך להסתיר מה שעברתי אבל עם זאת להיות בין אנשים שפויים ובלי קשר- גם אינטיליגנטיים (אני כותבת בלי קשר כי יש מלא משוגעים אינטילגנטים, אולי התשגעו מרוב חוכמה לא יודעת)
אני מרגישה שהאנושות שרטה אותי
בד"כ משתדלת לקחת אחריות ואפילו הרבה פעמים מרגישה אשמה
אבל המצב שלי, הוא תוצר של רגישות יתר שלי בשילוב עם חוסר רגישות משווע של הסביבה
אתמול הלכתי ברחוב ואמרתי לעצמי "בטח ככה מרגישה אישה לפני שמבצעת התאבדות" - לא אעשה כלום כמובן. אבל זה משנה? זה באמת משנה? הרי אני סובלת...אז כל מי שרוצה לבכות כשאמות- תעזרו לי עכשיו!!! חח לא אחר כך (כותבת את זה לחינם כי אין דרך שבה תוכלו באמת לעזור)
ואז הסתכלתי על עצמי ואמרתי לי שאין שום סיכוי שבעולם שמישהו בכלל יראה עליי, יבחין בסבל שלי
אני מנסה להמשיך ולהתחבר *דווקא לדברים הקטנים של החיים: אוכלת מלא בחוץ, קונה בגדים לאחרונה, אפילו עשיתי ציפורניים פעם ראשונה
אני מנסה לאהוב את החיים ודי מבינה שאני חייבת לעזור לעצמי. כי המענה שהרפואה מציעה לי הוא לא מספק ואפילו מתסכל אותי ברמה האישית
כשאני רואה אנשים טובים לידי, בעלי חסד, אנשים עם ענווה או בכלל כל מיני אנשים שעוזרים לאנשים/לבע"ח- זה מחמם לי את הלב. כאילו גורם להרגיש שהאנושות היא (גם) טובה
כנ"ל לגבי פרגון אנושי ומעשים של הצלה
בע"ה, כשאצא מכל זה, אני רוצה להציל אנשים מסכנים בעולם
אני רוצה לשמח אנשים
אני רוצה לתת להם תקווה
כל כך הרבה כאב יש בעולם
ואני מתרוצצת עם המטען של ההדחקה והחרדה והפחדים
כן קשה לי מאד
כן לא רואים עליי
אבל מגיע רגע שאת אומרת לעצמך שמאף אחד לא תבוא הישועה
ואפילו ההפך, הרגשתי כמה פעמים שרק הזיקו לי
אז אני סובלת די בשקט...
ממשיכה להאמין שזו תקופה שתעבור
שיהיה יום טוב לכולם ותחילת סמסטר פורה וחיובי