קואנים
(התנצלות מראש בפני כל מי שהודעה זו תטריח אותו...
) המילה קואן ביפנית באה מהמילה הסינית קונג-אן ופירושה המילולי הוא "מקרה-ציבורי", מונח שנלקח בהשאלה מבתי המשפט בסין המסורתית ע''י המאסטרים של אסכולת הצ'אן (יפנית-- זן)-בודהיזם והפך למונח שמתאר אירוע בו המאסטר ותלמידו או שני מאסטרים מנהלים דיאלוג אבסורדי שנסוב על נושא עיקרי כזה או אחר בדוקטרינה הבודהיסטית. בין המאות ה-11 ל-13 שני קבצים חשובים של קואנים נאספו, הראשון נקרא "הרשומות של הצוק הכחול" של זן-מאסטר יואן-וו קה-צ'ין והוא מכיל 100קואנים והקובץ השני נקרא "השער ללא-שער" של זן-מאסטר וו-מן גו-אן (יפנית-- מומונקאן) והוא מכיל 48 קואנים. המורה מוסר לתלמיד קואן כנושא המדיטציה שלו. הוא (המורה) יכול לבחור קואן מתוך הקבצים או להמציא במיוחד בשביל התלמיד קואן חדש, ועליו התלמיד מודט. ייעודו של הקואן הוא להתיש את זרם המחשבות בתודעה עד שהוא נעצר ונפרץ, ואז התודעה מפציעה וזורחת מחדש צלולה ובהירה ללא המיסוך הכבד של התהליכים המנטליים-רגשיים שמפרידים בינה לבין המציאות כפי-שהיא. תיאור של קואן ועבודה מדיטטיבית עליו/עימו תהייה הדוגמה הבאה, ולכאן אני מעתיק את החלק הרלוואנטי לך מתשובה שנתתי למישהו אחר בפורום לפני כמה חודשים: הקואן הוא סיפור המספר מאורע בו מורה-זן ותלמידו או שני חכמי-זן דנים בבעיה מהותית בלימוד של התורה הבודהיסטית. תמיד הדיון, הויכוח או שאלותיו של התלמיד ותשובותיו של המורה או בין המשתתפים נושאים אופי פרדוקסלי עד הגעה לאבסורד. ליבו של הקואן הוא למעשה הנושא המרכזי שלו, ובדרך-כלל הוא מופיע בצורת שאלה, או שמורה-הזן איתו אתה לומד הופך את נושא הקואן לשאלה. לפעמים המורה לוקח את השאלה מקואנים שמופיעים בטקסטים ("השער ללא שער" או "רשומות הצוק הכחול" שהינם קבצים מוסדרים של קואנים), או שהוא ממציא קואן בו ברגע כשהוא מלמד אותך ושואל שאלה שהופכת להיות ליבו של הקואן, או שהוא ממציא שאלה ללא קואן. השאלה עצמה (ולא משנה מהיכן היא נלקחה או שהיא הומצאה ברגע הלימוד) נקראת בסינית-- Hua-Tou. Tou-- פירושו משפט ו Hua-- פירושו ראש, וביחד הם נקראים "ראש-המשפט". התלמיד מתבקש להפנים את מבטו ואת הקשב שלו אל תוך תודעתו ולזהות את המקום שבו וממנו נולדת השאלה. הוא נדרש להפוך את כל מחשבותיו למחשבה אחת ויחידה שהיא השאלה, ולהתבונן ולהקשיב ללא הרף אל תודעתו והמקום בו השאלה נוצרת וממנו היא נולדת. התלמיד נדרש לעסוק בשאלה כשהוא יושב, עומד הולך או שוכב. כמובן שלתלמידים מתחילים קל יותר לעסוק בשאלה (כפי שתיארתי קודם לכן) במדיטציה בישיבה, אולם כשכוחו והתמדתו של התלמיד גוברים הוא אכן יכול לשהות עם השאלה בכל מצב וכל זמן שהוא. לאחר זמן מה (ימים, שבועות, חודשים או שנים) מתפתחת בתלמיד תחושה בוערת של מה שאנחנו קוראים לו בזן "כדור-הספק הגדול" ש"תקוע בגרוננו כמו כדור-ברזל לוהט שאי-אפשר להקיאו ואי-אפשר לבלוע אותו", אם תרשה לי להשתמש בדימויים הנפלאים של קדמוני-הזן. ויום אחד (זה יכול להיות עכשיו וכל זמן שהוא בעתיד) כדור הספק מתנפץ ואז באה ההארה, ואז מתת ונולדת שוב מחדש.... אל תנסה את זה. עדיף לך ללמוד ולתרגל מדיטציה שמרגיעה וממרכזת את התודעה, כי רק ממקום של רגיעה ומירכוז אפשר להתחיל לעבוד עם/על השאלה (Hua-Tou), ואם החלטת שאתה כן רוצה לעבוד בצורה הזו אז זכור את הנקודות הבאות: העבודה על השאלה חייבת להיות כמו נגינה על כלי-מיתר, שבו המיתרים מכווננים ביחס הרצוי בין מתח לרפיון, וגם פה צריך לשים לב שהכיוונון נעשה בכל רגע ורגע. ישנם רגעים בו הריכוז שלך יהיה חזק מדי, ואז תצטרך להרפות אותו מבלי לאבד את השאלה, ובזמנים אחרים תצטרך לחזק את הריכוז כי אתה עלול לאבד את השאלה או שהיא מתעמעמת ונחלשת. וכמו כן חשוב מאד להתמיד ולהתמיד כל הזמן. דבר נוסף הוא הגישה הכללית שלנו כלפי צורת העבודה, ופה אני מצטט מורה גדול שנתקלתי בו לאחרונה שאמר כך: "מקסימום התכוונות, אפס ציפיות". ובנוסף אתה מוזמן להיכנס לקישור הזה--
זן בודהיזם על קצה המזלג. בהצלחה
, שנטידווה
