ב ר ד ק י ס ט י ת
New member
קולה של אמא
יש שאלה שחוזרת ומציקה לי, יום יום יותר, בשבועות האחרונים. מה עשו ההורים של החיילים ב- 1948, כאשר בניהם ובנותיהם השתתפו בקרבות ולא היה ברור היכן הם. הקשר עם הבית היה רופף, טלפונים היו רק בבתיהם של נבחרי היישוב, והמכתבים היו מגיעים באיחור של כמה שבועות. מה עשו אז, כאשר שמעו כי בנו של השכן המשרת עם הבן שלהם באותו גדוד, נפל בקרב? איך התמודדו עם הלחץ? מה עשו כאשר לא הייתה אפילו דרישת שלום מהילד במשך שבועיים ואולי יותר? הרי אז לא היו תחנות לבריאות הנפש שהציעו להם עזרה. לא היו קווים פתוחים ברדיו. לא היה שוק תרופות רווי בכדורי הרגעה, בכדורי אנטי חרדה, בכדורי שינה וגם ב"כדורי עליזות" למיניהם. האמהות האלה, בדרך כלל, לא בלעו כדורים, הם אפילו לא אמרו מילה על הלילות ללא שינה, על הסיוטים, על הלחץ בחזה מרוב דאגה. למה? כי ככה זה היה אז. למרות שהדאגה של היום היא אותה דאגה של פעם והחרדות הן אותן חרדות, היום, באיזשהו אופן, הדברים מתנהלים אחרת. היום כבר אפשר לדבר על הכול. מותר להודות בחרדות, אפשר לראות את החיילים בוכים, וסרבני גיוס או הורים שמפגינים נגד הצבא כבר לא גורמים להרמת גבה. גם התקשורת פעם הייתה במתכונת מצומצמת והידיעות עברו מפה לאוזן, באמצעות טרנזיסטורים, ואילו היום, התקשורת מכניסה את התמונות משדה הקרב, בשידור ישיר ללב ולבטן הרכה. אז איך ב – 48 החזיקו מעמד, בעצם? האמת, שאין לי את מי לשאול. הרי היו האמהות של החיילים שליוו שיירות שידעו בפירוש שילדיהן יוצאים אל האש, והיו גם האמהות של הלוחמים בהרי ירושלים, שיום אחר יום הצטמק מספרם והיו אלפי אמהות מוכות חרדה שהטמינו והפנימו את פחדיהן. האמהות של אז לא היו גיבורות יותר מהאימהות של היום, אלא שככה זה היה פעם, בגלל שלא ידעו שאפשר גם אחרת, או כי אולי ילדיהן לא היו ערים ורגישים לגבי מצב הוריהם. אבל, מדוע ללכת ולהרחיק עד 1948? הרי גם אנחנו עצמנו, ילדי מלחמות והורים לילדי מלחמות. גם אנחנו דואגים. ההורים של ילדי מלחמת לבנון מיהרו להזקין, ואם כי לא כל אחד טופל בסמי הרגעה, הרי שגם בימים אלה, ההורה הישראלי הוא הורה החווה את מה שהורים במדינות לוחמות אחרות, אינו חווה. זו אותה הדאגה, אלה אותם הורים, ואולי היום זה שונה, כי, היום המלחמה היא כאן, "ליד הבית", ולא רק "על הבית".
יש שאלה שחוזרת ומציקה לי, יום יום יותר, בשבועות האחרונים. מה עשו ההורים של החיילים ב- 1948, כאשר בניהם ובנותיהם השתתפו בקרבות ולא היה ברור היכן הם. הקשר עם הבית היה רופף, טלפונים היו רק בבתיהם של נבחרי היישוב, והמכתבים היו מגיעים באיחור של כמה שבועות. מה עשו אז, כאשר שמעו כי בנו של השכן המשרת עם הבן שלהם באותו גדוד, נפל בקרב? איך התמודדו עם הלחץ? מה עשו כאשר לא הייתה אפילו דרישת שלום מהילד במשך שבועיים ואולי יותר? הרי אז לא היו תחנות לבריאות הנפש שהציעו להם עזרה. לא היו קווים פתוחים ברדיו. לא היה שוק תרופות רווי בכדורי הרגעה, בכדורי אנטי חרדה, בכדורי שינה וגם ב"כדורי עליזות" למיניהם. האמהות האלה, בדרך כלל, לא בלעו כדורים, הם אפילו לא אמרו מילה על הלילות ללא שינה, על הסיוטים, על הלחץ בחזה מרוב דאגה. למה? כי ככה זה היה אז. למרות שהדאגה של היום היא אותה דאגה של פעם והחרדות הן אותן חרדות, היום, באיזשהו אופן, הדברים מתנהלים אחרת. היום כבר אפשר לדבר על הכול. מותר להודות בחרדות, אפשר לראות את החיילים בוכים, וסרבני גיוס או הורים שמפגינים נגד הצבא כבר לא גורמים להרמת גבה. גם התקשורת פעם הייתה במתכונת מצומצמת והידיעות עברו מפה לאוזן, באמצעות טרנזיסטורים, ואילו היום, התקשורת מכניסה את התמונות משדה הקרב, בשידור ישיר ללב ולבטן הרכה. אז איך ב – 48 החזיקו מעמד, בעצם? האמת, שאין לי את מי לשאול. הרי היו האמהות של החיילים שליוו שיירות שידעו בפירוש שילדיהן יוצאים אל האש, והיו גם האמהות של הלוחמים בהרי ירושלים, שיום אחר יום הצטמק מספרם והיו אלפי אמהות מוכות חרדה שהטמינו והפנימו את פחדיהן. האמהות של אז לא היו גיבורות יותר מהאימהות של היום, אלא שככה זה היה פעם, בגלל שלא ידעו שאפשר גם אחרת, או כי אולי ילדיהן לא היו ערים ורגישים לגבי מצב הוריהם. אבל, מדוע ללכת ולהרחיק עד 1948? הרי גם אנחנו עצמנו, ילדי מלחמות והורים לילדי מלחמות. גם אנחנו דואגים. ההורים של ילדי מלחמת לבנון מיהרו להזקין, ואם כי לא כל אחד טופל בסמי הרגעה, הרי שגם בימים אלה, ההורה הישראלי הוא הורה החווה את מה שהורים במדינות לוחמות אחרות, אינו חווה. זו אותה הדאגה, אלה אותם הורים, ואולי היום זה שונה, כי, היום המלחמה היא כאן, "ליד הבית", ולא רק "על הבית".