קולגות
אני יושבת לידו, רק חתיכת עץ צבוע מפרידה בינינו, מולי יושבים לקוחות וגם מולו. שנינו מתקתקים במחשב, עונים במקצועיות ובחיוך ללקוחות שישבו בתור כל כך הרבה. המבטים שלנו לא מצטלבים, אנחנו לא מחליפים רמיזות וקריצות. פשוט כי אין זמן.
אבל כשאתה עובר מאחורי, נתקל בכסא שלי כאילו במקרה, אני מסמיקה ויודעת שבעוד כמה שעות כשהמקום יתרוקן ואני אשאר לעבוד עד מאוחר כרגיל, אתה תסמן לי בנייד ואני אפתח לך את הדלת.
אתה תשב מולי כמו לקוח, תשאל שאלות ששנינו יודעים את התשובות אליהן, אבל הפעם ההמשך יהיה שונה. אתה תתעצבן, תקום, תפרע לי את השיער ותנשק אותי בכח, כמו שאתה רוצה לעשות כל היום. שוב הכפתורים של החולצה שלי יקפצו (מה שיכריח אותי שוב להשתמש בערכת העזרה השניה שלי) על הרצפה ואתה תשכיב אותי על השולחן, תבלגן לי את כל הניירות ותאכל אותי למנה ראשונה. ראשי שמוט מעבר לקצה השולחן, ניירות חותכים אותי, השדכן לחוץ אלי, אבל לי לא משנה. אני ארגיש את הכל אחרי שנירגע, זרוקים על השולחן, מתנשפים וסמוקים.
אתה, כמו תמיד, תציע להכניס את אביזרי המשרד למשחק ואני אענה לך שאני לא אהדק מחר עם שדכן שמריח מברטולין, ואתה תציע לי להתחלף בשדכנים, כי לך לא ממש יפריע להשתמש בו. כשאתה כבר תהיה בתוכי, מחזיק לי את הרגל על הכתף שלך, נדחק פנימה ומנשק את קרסולי, אני אאחוז במקלדת, בקצה השולחן, במחזיק הניירות, בכל דבר קרוב. וכשאתה תשלוף מהכיס את הארנב הקטן הזה שהטענת כל היום בUSB של המחשב, תדליק אותו ותצמיד אותו לדגדגן שלי אני אזעק, נהנת מההד החלול שחוזר אלי מהחלל הגדול, אטפס לקצה מהר,שוב ושוב, עד שתגמור גם אתה ותקרוס עלי.עד שאזכיר לך שהבית מחכה לך ויש גבול למקרי החירום בעבודה. אתה תישלף ממני כשאתה מנשק אותי ס"מ אחרי ס"מ, נאבק ברצון שלך להשאר, לנשום אותנו עוד קצת.
ואז אתה תסתדר, תשטוף פנים בכיור ותחזור להיות רציני. תיפרד ממני בנשיקה ותצא מהדלת.
אבל זה יהיה בערב. בינתיים אנחנו רק קולגות.
אני יושבת לידו, רק חתיכת עץ צבוע מפרידה בינינו, מולי יושבים לקוחות וגם מולו. שנינו מתקתקים במחשב, עונים במקצועיות ובחיוך ללקוחות שישבו בתור כל כך הרבה. המבטים שלנו לא מצטלבים, אנחנו לא מחליפים רמיזות וקריצות. פשוט כי אין זמן.
אבל כשאתה עובר מאחורי, נתקל בכסא שלי כאילו במקרה, אני מסמיקה ויודעת שבעוד כמה שעות כשהמקום יתרוקן ואני אשאר לעבוד עד מאוחר כרגיל, אתה תסמן לי בנייד ואני אפתח לך את הדלת.
אתה תשב מולי כמו לקוח, תשאל שאלות ששנינו יודעים את התשובות אליהן, אבל הפעם ההמשך יהיה שונה. אתה תתעצבן, תקום, תפרע לי את השיער ותנשק אותי בכח, כמו שאתה רוצה לעשות כל היום. שוב הכפתורים של החולצה שלי יקפצו (מה שיכריח אותי שוב להשתמש בערכת העזרה השניה שלי) על הרצפה ואתה תשכיב אותי על השולחן, תבלגן לי את כל הניירות ותאכל אותי למנה ראשונה. ראשי שמוט מעבר לקצה השולחן, ניירות חותכים אותי, השדכן לחוץ אלי, אבל לי לא משנה. אני ארגיש את הכל אחרי שנירגע, זרוקים על השולחן, מתנשפים וסמוקים.
אתה, כמו תמיד, תציע להכניס את אביזרי המשרד למשחק ואני אענה לך שאני לא אהדק מחר עם שדכן שמריח מברטולין, ואתה תציע לי להתחלף בשדכנים, כי לך לא ממש יפריע להשתמש בו. כשאתה כבר תהיה בתוכי, מחזיק לי את הרגל על הכתף שלך, נדחק פנימה ומנשק את קרסולי, אני אאחוז במקלדת, בקצה השולחן, במחזיק הניירות, בכל דבר קרוב. וכשאתה תשלוף מהכיס את הארנב הקטן הזה שהטענת כל היום בUSB של המחשב, תדליק אותו ותצמיד אותו לדגדגן שלי אני אזעק, נהנת מההד החלול שחוזר אלי מהחלל הגדול, אטפס לקצה מהר,שוב ושוב, עד שתגמור גם אתה ותקרוס עלי.עד שאזכיר לך שהבית מחכה לך ויש גבול למקרי החירום בעבודה. אתה תישלף ממני כשאתה מנשק אותי ס"מ אחרי ס"מ, נאבק ברצון שלך להשאר, לנשום אותנו עוד קצת.
ואז אתה תסתדר, תשטוף פנים בכיור ותחזור להיות רציני. תיפרד ממני בנשיקה ותצא מהדלת.
אבל זה יהיה בערב. בינתיים אנחנו רק קולגות.
