אני מסכים עם הנאמר בכתבה
קראתי את הכתבה, ואני מסכים עם הנאמר בה מתוך ניסיון אישי. הגעתי לתחום האישי משום שהבנתי שהאימון בניגוד לטיפול פסיכולוגי הוא מעשי ביותר, עוסק ביעדים ותכניות ברורות וסדורות ופחות עוסק בצדדים העמוקים החשובים אך הלא דחופים של הנפש. והלא כשכואב הראש כדי שאפשר יהיה לטפל טיפול עמוק צריך קודם כל לסלק את הכאב וליצור קרקע טובה. הייתי צריך נואשות כלים וטכניקות מעשיים לניהול הזמן והשגת המטרות שלי, ואת זה חשבתי שאמצא בתחום האימון. נשמע טוב על הנייר, פחות טוב במציאות. קודם כל קשה לדעת למי לפנות. מכיוון שהתחום לא מי יודע מה נפוץ אין המלצות. יש פה אלמנט גדול של הימור (פגישת ההיכרות של שעה היא לא זמן מתאים לדעת האם המאמן מתאים). כל מאמן הרי מפרסם את עצמו. אבל זה עוד מילא(אפשר ליפול גם על פסכולוג לא טוב, אם כי הסיכוי נמוך יותר כי אפשר להסתמך על המלצות). נפגשתי עם שלושה מאמנים: אחד מהם תקע לי בראש שאני לוקה בהפרעות קשב וריכוז והפיל לי את הביטחון העצמי לקרשים. אחרי איבחון התברר ש"הפרעות הקשב" נובעות מהסחות דעת רגשיות ופסיכולוגיות ואין בהן אלמנט נוירולוגי. השני רק דיבר על כמה שהוא מבוקש וכמה הוא עושה לי טובה בכך שהוא עושה לי מחיר של 200 שקלל לפגישה כי מאתגר אותו לעבוד עם מישהו בגילי(הייתי בן 16). אין הרבה מה לסמוך על אדם שכל הזמן דואג להזיכר כמה הוא מבוקש וכו', ברור כמובן למה. השלישי שיצר בי רושם חיובי בפגישת ההיכרות הוא זה שהמשכתי איתו גם הלאה כמה פגישות. אני חייב לומר שהתרשמתי שלא כל כך אכפת לו ממני, הוא תמיד בתחילת הפגישה הניח שעון על השולחן ועזב בדיוק אחרי שעה. הוא לא היה זמין בין הפגישות. מתוך אילוצים שונים פגישתינו האחרונה נדחתה, וכשראיתי שהוא לא יוצר קשר הבנתי שכנראה לא אכפת לו ואין סיבה להמשיך את האימון. הוא לא יצר איתי קשר מאז. מתוך נסיוני, האימון האישי במתכונתו הנוכחית לוקה מאוד מאד בחסר. את האלטרנטיבה שהוא נותן- נתינת כלים מעשיים להשגת יעדים אפשר לעשות במסגרת של טיפול פסיכולוגי, בנוסף לעבודה עמוקה ויסודית על נפש פגועה, באופן משולב.