קהות חושים

[אלעד מכפר חוגלה]

קהות חושים

שלום רב,

אני בן 23 ובמשך תקופה ארוכה אני חש קהות חושים, או יותר נכון לומר חוסר איכפתיות. בנאדם יכול לספר לי שקרה לו משהו נורא, אני אשתדל להיראות עצוב בשבילו, אבל בפנים, אני לא מרגיש תחושה חזקה של עצב ואחרי כמה דקות אני חוזר לעיסוקיי כאילו לא קרה כלום.

גם כשאני קורא כתבה על משהו נורא שקרה כמו פיגוע, אונס, רצח, זה פשוט לא גורם לי לחוות שום כאב עבור הקורבנות.

מעבר לכך, אני כמעט ולא מסוגל להתרגש משום דבר. הדבר היחידי כמעט שגורם לי להתרגש בחיי היום יום זה מוזיקה. (נגינה והאזנה)

אני רואה אנשים שבוכים בסרט, ואני פשוט לא מבין איך הם מסוגלים לבכות בגלל סרט. בשביל שאני אגיע למצב שאני בוכה, צריך לקרות משהו באמת קיצוני.


האמת היא שאני מקנא באנשים שמסוגלים להתרגש כל כך בקלות, ברגעים המעטים שאני כן מתרגש ממשהו, אני פתאום מבין כמה זה חסר לי.

מה דעתכם, המצב הזה נורמלי?

 

[איילית אלמונית]

זה לא חשוב אם זה נורמאלי או לא,

מה שחשוב הוא שזה מציק ומעציב אותך.
אני דווקא חושבת שלצערי המצב שאתה מתאר די נורמאלי, כלומר נמצא בגבולות הנורמה, או לפחות זה מה שהתרבות שלנו מעוניינת שיהיה, במיוחד במקומות עבודה אבל לא רק.
כלומר מי שמתרגש לא אומרים לו - איזה יופי, איזו רגישות, אלא לרוב אולי נותנים לו קצת זמן, במקרה הטוב, "לצאת מאיזון" ואז כבר נמאס, "שיפסיק עם ההצגות", "איזה הגזמה", וכו'.
אני יודעת שהקצנתי בתיאור המצב אבל הרבה פעמים אין לגיטימציה באמת לחוש ולהתרגש, אלא כאשר אלא דברים מטופשים כמו להתרגש מאיזו תכנית ריאליטי. (אז זה "בסדר", כי התכנית רוצה רייטינג, שזה כסף, כלומר כשרגש מניב כסף זה יופי)
בכל אופן מכיוון שאתה כן חש שקהות החושים מפריעה לך, כן נראה על פניו שקיימת איזו חסימה שאתה מעוניין לשחרר.
בשביל זה אולי כדאי להבין מה האמונות שלך לגבי רגש והתמסרות לרגשות, אולי אתה מקשר את זה עם חולשה, או לדברים אחרים. את זה בד"כ מגלים בפגישות טיפוליות.

 

[אלעד מכפר חוגלה]

אני לא מתרגש מתוכניות ריאליטי גם

אני לא חושב שהתמסרות לרגש משדרת חולשה, בדיוק להפך, האנשים הכי חזקים שאני מכיר, הם אנשים מאד רגישים לטעמי.

חסר לי רגש בחיים, אני זוכר שפעם היה לי הרבה יותר קל להתרגש מדברים, ואני תוהה לאן כל זה נעלם? הדבר היחיד שגורם לי להתרגש זה מוזיקה ונשים, וגם זה בעוצמות חלשות יחסית.

כל דבר שדורש ממני להראות רגש והתעניינות, דורש ממני מאמצים פיזיים. גם להיות נחמד לאנשים דורש ממני להתאמץ, וכך להרבה אנשים שאני פוגש בפעם הראשונה יש נטייה לחשוב שאני לא מחבב אותם, ולצערי לעיתים הדבר הזה יוצר חיכוכים שאני מעדיף להימנע מהם עד כמה שאפשר.

 

[גרא.]

אלעד מכפר חוגלה,לא תמצא תשובה הולמת לבעייה

שלך דרך פנייה לפורום ציבורי,פנה לטיפול פסיכולוגי מקצועי דרך קופת חולים שלך.

 

[איילית אלמונית]

מאוד מעניין מה שאתה אומר.

אין לי תשובות, אבל סיבה אפשרית נוספת לקהות חושים רגשית יכולה להיות איזה מנגנון הגנה שאימצת כדי לא להתמודד עם איזה עניין רגשי שעובר עליך.
אולי, רק אולי, זה חלק מחרדה לא מודעת.
http://www.calmclinic.com/anxiety/symptoms/numb-feeling
שולחת מסר.

 

[אלעד מכפר חוגלה]

גם אני מרגיש שזה סוג של מנגנון הגנה

הבעיה שהמנגנון הגנה הזה פשוט מסנן כל רגש אפשרי, גם חיובי, במקום להיות סלקטיבי ולסנן רק את הרצוי.

גרא. אני מודע לזה שלא אמצא כאן תשובה הולמת לבעיה שתפתור, רק רציתי לקבל כיווני חשיבה התחלתיים בנוגע לבעיה.

 

[איילית אלמונית]

כן, זה הרבה פעמים מה שהם עושים

המנגנוני הגנה האלה. הם לא מסננים מפותחים, די פרימיטיביים.
לכן הרבה פעמים עם הסיוע שלהם הם יכולים גם די להפריע, יוצרים בעיה חדשה במקום הקודמת.
טוב, בכל אופן חלק מהעניין זה להבין למה הקמת את החיץ הזה בינך ובין העולם.. אם יש משהו שאתה בורח ממנו, ולמה.
וכמובן זו רק אפשרות, אולי קיימות סיבות אחרות.

 

[יעל ניסן]

אין מנגנונים סלקטיביים

כשלא רוצים להרגיש דברים רעים/מפחידים/שליליים וסוגרים את ברז הרגשות גם לא מרגישים דברים טובים/מהנים/חיוביים.

עסקת חבילה הדבר הזה.
בסופו של דבר השאלה תמיד חוזרת לכוחות שיש לך לעשות שינוי והאם השינוי ייחשב ככדאי. משהו כמו עלות תועלת, רק ברגשות.
העלות: האם שווה להשקיע מאמץ ולהתחיל להרגיש שוב תוך שאתה מבין שהשינוי הזה גם יגרור צורך ללמוד להתנהל עם הרגשות שיבואו, שליליים וחיוביים גם יחד...
התועלת: שיפור סביב התלונה שלך. חיים ללא (או עם פחות) אותה אדישות וקהות רגשית שאתה מתאר...

 

[נסחפת עם הגלים]

זה יכול לנבוע מהרבה דברים

דיכאון יכול לגרום לאנהדוניה-איבוד הנאה מלעשות דברים שפעם הסבו לך הנאה. אפאטיה-הרגשה של ריקנות ואדישות. זה יכול לנבוע גם במקרים פחות שכיחים מהפרעת אישיות אנטי-סוציאלית. אם זה מפריע לך לך לפסיכיאטר שיאבחן אותך ויראה מה הבעיה.

 

[אלעד מכפר חוגלה]

אני לא חושב שאני בדיכאון

אני בנאדם פעיל יחסית, עובד בשתי עבודות. לא רע לי ולא טוב לי.

 

[נסחפת עם הגלים]

אתה נשמע לי

כמו בן-אדם שיש לו מטרות אבל אין לו משמעות. אפשר שתהיה לך מטרה-למשל לקום בבוקר לעבודה בפיננסים או בשירות לקוחות, אבל אין לעבודה הזו משמעות בעיניך (לדוגמא).

הכל רגיל, הכל שגרתי, הכל מובן מאליו, משעמם, Been there, Done that, Bought the t-shirt.

אתה נשמע אדם מתפקד ונורמטיבי, שקצת מחפש את עצמו. אם זה לא גורם לך סבל ופוגע באופן משמעותי בתפקוד אל תלך לכיוון הפתולוגי.

תחשוב מה כן מעצבן אותך, מה מוציא אותך משלוותך, מה כן מרגש אותך, מה כואב לך? מה בוער בך, מהו הדבר שאם אתה מנהל עליו דיון או ויכוח אתה בקלות יכול לקחת את זה אישי, להתעצבן ולקלל את בן שיחך. כי רק כשמתווכחים על משהו שבוער בנו זה נעשה אישי. ושם-זה המפתח לצאת מהשגרה הסיזיפית וחסרת המשמעות, ולחזור להתרגש. אתה יכול להיעזר בפסיכולוג, לאו דווקא קליני, אחד שעובד בשיטה אקזיסטנציאליסטית או הומניסטית. אבל אם זה איש מקצוע טוב הוא יידע לקחת את המצב שלך ולעבוד איתו.

 

[אלעד מכפר חוגלה]

אני עובד בעבודות שלא גורמות לי סבל, אך גם לא

הנאה.

אני עוסק בהדרכת מתמטיקה ומחשבים, אני לא רוצה לעבוד בזה כל החיים, למרות שאני מרוויח בסדר... אני מתייחס לעבודות הללו בתור עבודות זמניות, אני לא סובל בעבודה, אבל אי אפשר להגיד שאני נהנה...
בשלב הזה של החיים שלי אני מוכן להסתפק בזה, אבל בהמשך אני בטוח שארצה לעסוק בדבר שגורם לי להרגיש שאני מביא לביטוי את כל מי שאני. אם רק הייתי יודע מה.



אני מרוויח יפה, אבל כל הכסף נמצא בחיסכון, כי אין לי שום דבר מעניין לעשות עם הכסף... הכל ניראה לי לי בנאלי ומשעמם.



ניראה לי שקלעת טוב בתיאור שלך, באמת הכל מרגיש לי רגיל, שגרתי, אין דבר חדש תחת השמש, ואולי אני קהה חושים ואדיש בשל השגרה העלובה הזאת.

 

[עקיבא13]

תשמע אחי אתה פשוט גאון

הכל הבל הבלים ואין דבר חדש תחת השמש
אין לך מה לחפש לא אצל פסיכולוג ולא אצל פסיכיאטר

תמשיך עם המוסיקה וקצת נשים זה מספיק
תהיה רגוע הכל תקין

 

[אלעד מכפר חוגלה]

אחרי שמישהי נענית לי, אין לי עניין בה יותר

זאת גם בעיה...מישהי אומרת לי כן, וכבר היא לא מעניינת אותי יותר, ולצערי זה פוגע ביכולת שלי לנהל מערכת יחסית תקינה.

ושוב, מונע ממני לחוות רגשות תקינים.

כל הקשר שלי עם נשים מבוסס על נשים שעושות צעד קדימה, ואז צעד אחורה. האמביוולנטיות שלהן מאפשרת לי להמשיך להתעניין בהן, ובו זמנית לא לפתח רגשות כלפיהן, חוץ מרגשות של שנאה.

 

[נסחפת עם הגלים]

תגיד אתה אמיתי?

אתה צריך לצאת עם מישהי עם הפרעת אישיות גבולית. היא תשגע אותך ככה כל החיים, קדימה אחורה קדימה אחורה. או שתחפש אחת עם דפוס התקשרות אמביוולנטי לפחות.

 

[אלעד מכפר חוגלה]

זה לא מצחיק, זה עצוב

אני חושב שהרגש מצליח לצאת ממני בקלות אך ורק בצורה של שנאה, כל סוג של רגש אחר הוא דיי נדיר אצלי.

נשים עם הפרעת אישיות גבולית מאד מושכות אותי, המשחק שלהן יוצר אצלי ריגוש שהוא כולו תוצר של שנאה יוקדת כלפיהן, וכך יוצא שדווקא בהן אני לא מפסיק לאבד עניין כי הכל תמיד מעורפל ולא ברור.

 

[נסחפת עם הגלים]

כנראה יש לך דפוס התקשרות אמביוולנטי

אחרי בטוחים רוב המדינה אמביוולנטיים. אני גם גבולית ואני לא יודעת איך אני אצליח להביא הביתה חתן גם לי נמאס מכולם אחרי 6 חודשים.

 

[אלעד מכפר חוגלה]

אני לא סובל מהפרעת אישיות גבולית

ממש לא.

 

[נסחפת עם הגלים]

על פי תאוריית ההתקשרות של בולבי

שזו תאורייה די מבוססת אמפירית, ומאוד מקובלת, יש ארבעה דפוסי התקשרות שזה טיב היחסים שכל ילד מפתח עם הדמות המטפלת שלו-בטוח, נמנע, לא-מאורגן ואמביוולנטי. עשו מחקר בארץ כדי לבדוק את ההתפלגות ומצאו שאחרי בטוחים רוב האנשים במדינה הם אמביוולנטיים. עשו גם עוד מחקרים מעניינים על העברה בין דורית אצל ניצולי שואה. אבל לענייננו-אתה כתבת שאתה נמשך לבנות שאמביוולנטיות איתך, אז סתם זרקתי שאולי אתה אמביוולנטי. מבחינה סטטיסטית זה גם לא כזה מופרך. אמביוולנטי לא שווה הפרעה גבולית. יש סברה לא מבוססת לגמרי שהמנגנון העומד בבסיס ההפרעה הגבולית הוא דפוס התקשרות אמביוולנטי, ייתכן שזה נכון, אבל לא כל ילד אמביוולנטי מפתח הפרעה גבולית. מקווה שהובנתי.

 

[עקיבא13]

המטרה היא תמיד הילד

לא החתן