אלעד מכפר חוגלה
New member
קהות חושים
שלום רב,
אני בן 23 ובמשך תקופה ארוכה אני חש קהות חושים, או יותר נכון לומר חוסר איכפתיות. בנאדם יכול לספר לי שקרה לו משהו נורא, אני אשתדל להיראות עצוב בשבילו, אבל בפנים, אני לא מרגיש תחושה חזקה של עצב ואחרי כמה דקות אני חוזר לעיסוקיי כאילו לא קרה כלום.
גם כשאני קורא כתבה על משהו נורא שקרה כמו פיגוע, אונס, רצח, זה פשוט לא גורם לי לחוות שום כאב עבור הקורבנות.
מעבר לכך, אני כמעט ולא מסוגל להתרגש משום דבר. הדבר היחידי כמעט שגורם לי להתרגש בחיי היום יום זה מוזיקה. (נגינה והאזנה)
אני רואה אנשים שבוכים בסרט, ואני פשוט לא מבין איך הם מסוגלים לבכות בגלל סרט. בשביל שאני אגיע למצב שאני בוכה, צריך לקרות משהו באמת קיצוני.
האמת היא שאני מקנא באנשים שמסוגלים להתרגש כל כך בקלות, ברגעים המעטים שאני כן מתרגש ממשהו, אני פתאום מבין כמה זה חסר לי.
מה דעתכם, המצב הזה נורמלי?
שלום רב,
אני בן 23 ובמשך תקופה ארוכה אני חש קהות חושים, או יותר נכון לומר חוסר איכפתיות. בנאדם יכול לספר לי שקרה לו משהו נורא, אני אשתדל להיראות עצוב בשבילו, אבל בפנים, אני לא מרגיש תחושה חזקה של עצב ואחרי כמה דקות אני חוזר לעיסוקיי כאילו לא קרה כלום.
גם כשאני קורא כתבה על משהו נורא שקרה כמו פיגוע, אונס, רצח, זה פשוט לא גורם לי לחוות שום כאב עבור הקורבנות.
מעבר לכך, אני כמעט ולא מסוגל להתרגש משום דבר. הדבר היחידי כמעט שגורם לי להתרגש בחיי היום יום זה מוזיקה. (נגינה והאזנה)
אני רואה אנשים שבוכים בסרט, ואני פשוט לא מבין איך הם מסוגלים לבכות בגלל סרט. בשביל שאני אגיע למצב שאני בוכה, צריך לקרות משהו באמת קיצוני.
האמת היא שאני מקנא באנשים שמסוגלים להתרגש כל כך בקלות, ברגעים המעטים שאני כן מתרגש ממשהו, אני פתאום מבין כמה זה חסר לי.
מה דעתכם, המצב הזה נורמלי?