הסייח הרוקד
New member
קדיש ../images/Emo141.gif
קדיש הייתי יוצא מהבית שלי הולך כ 10 דקות עד שהייתי מגיע לרחוב הראשי בבגדאד, "שארע אלסעדון", ושם היו עוברות המוניות שקראנו להם "נפראת" הכוונה הבודדים, כלומר רכבים שמסיעים בודדים או אחדים. הייתי משלם 25 "פלס", משהו השווה ערך ל 25 אגורות, והייתי נוסע אתו עד שכונת "באב אלשרקי", שם הייתי הולך ברגל כ 5 דקות, והייתי מגיע לבית הכנסת הגדול, אותו בית כנסת שראינו כמה פעמים בטלוויזיה לאחרונה. זה לא מסע בתוך בגדאד, זה מסע בתוך הלב שלי, האני שלי. ליתר דיוק זה מין קרב כזה שאני מנסה להתהוות דרכו, זאת הסיבה שהפעם זה הולך להיות ארוך, והלוואי ותישארו איתי. אילו רק ידעתם כמה זמן אני כבר חושב ומתכנן לכתוב את הקרב הזה, כמה הפכתי. אימא שלי זיכרונה לברכה, הגדירה את זה הכי טוב שיכול להיות, היא הייתה אומרת "קאעדה ואע'זל" כלומר יושבת וטווה, הכוונת יושבת וחושבת, דואגת, מתכננת...........טווה. בכיתה ד', התחילו שעורי הדת. ואז הייתי מאוד גאה בעצמי, הרגשתי שהנה אני מתחיל להיות גבר. הכי יפה אהבתי, שהייתה מגיעה מורה לפני התחלת השיעור, ומוציאה משם את התלמידים המוסלמים והנוצרים, והם לשמחתי, היו מאוד נעלבים מכל העניין. הייתה אחת "אדנא" שישבה לידי, הייתה נעלבת, לא פייר למה אני לא יכולה להישאר גם כן, היה "עמאד", שהיה אומר לנו, אתם תישארו ללמוד ואני הולך לשחק, והיו עוד, כולם ללא יוצא מן הכלל היו מוצאים בסופו של דבר בכל יום שלישי מהכיתה, ואנחנו היהודים היינו נשארים כדי ללמוד "עבראני" עברית. כמובן שלא הבנתי אף מילה מהשפה העתיקה והמוזרה הזאת, אבל הייתי גאה, הרגשתי שזה מה שמאפיין אותי, מה שעושה אותי מיוחד. היא הייתה קרובה יותר לערבית מאשר לצרפתית או לאנגלית, ועם זאת היה בה משהו מאוד מאוד עתיק, הרבה יותר עתיק מערבית, כמו יין מזרחי מלפני אלפי דורות. האותיות רקדו מולי כמו ציורים מחלום אחר, אני זוכר את האות "א" שאמרתי לעצמי אך אני אצליח לצייר כזה דבר, זה נראה כמו גבר העומד בשיא הדרו, אך מתוך ידיי אצליח לבנות כזה דבר, כה מרשים. ההגייה של העברית פה בארץ, שונה מאוד מההגייה שלנו בעיראק. למשל יש הבדל בין "ג" עם דגש, שזה נשמע כמו "ג" באמת, ואילו "ג" לא מודגשת נשמעת כמו ה "ר" הצברית שבאה מתוך הגרון. ה"ק" כמובן זו היא "ק" גרונית כמו בערבית, ה "צ" זה לא "TS” אלא "SSA” כבדה כמו בערבית, ה"ו" זה "W” כמו בערבית, ויש עוד שינויים. מי צודק ???, כמובן שיהדות בבל צודקת, זה המקורי והמדויק כפי שהיה מלפני אלפי שנים. תראו, כשאין לך סוכרייה בכיס, אני יכול להבין, פשוט לא התמזל מזלך ואין לך סוכרייה , או שאולי יש לך סוכרייה מסוג אחר, אבל, ובאמת זה ה "אבל" הכי עקרוני, כאשר יש לך סוכרייה בכיס ואתה מתנהג ומנהל את יומך כאילו שאין לך סוכרייה, זה הפשע, זה הפספוס..........הבעיטה. כשהגעתי לבר מצווה, כל הקיץ נסעתי לבית הכנסת הגדול והמפואר, כדי ללמוד בעל פה את התפילות, מבלי להבין אף מילה, ובאמת למדתי בעל פה את הכל, מילה במילה, סנטימטר אחרי סנטימטר, בעברית עתיקה, כמו שלימדו אותי שם בין כתליו המהודרים של הבית כנסת העתיק הזה. ההדים של צעדיי שם זעקו מכאב כאשר פגשו את הדיהם ההיסטוריים של אלפי ואלפי תפילות הניגרו מגרונם של אנשים עתיקים מאוד, בשפה עתיקה עוד יותר. אם יזדמן לכם להיות בבית כנסת של עיראקים, תנסו להתקרב לאחד הזקנים, ותקשיבו לתפילותיו, אתם תראו, שהוא מבטא עברית בצורה מאוד יוצאת דופן, אתם ממש תרגישו על בשרכם את העתיקות והמתיקות שאני מדבר עליהם, כמו שיכר, כמו קליאופטרה, כמו נבוכדנצר, סרג'ון, ממלכת אשור, כאילו התנ"ך קם לתחייה אבל בלבוש בן זמננו, יין מלפני 500 שנה, עתיק ומתוק, כבד ומלטף, שחור ורך, כאילו ממש רואים אך ישבנו ובכינו על גדות נהרות בבל, החיים שנולדו בצל אותו בכי, כך לא סתם יהודים, יהודים עתיקים בדמות מודרנית. ואני הייתי כזה. אני כזה, אחד מהם, בן 11 עומד יחד עם כולם מתפלל, ונהיה מאוד עתיק ומאוד שייך, מאוד כמו כולם, לא רק אלה שהם בחיים, אלא גם האחרים שמזמן מזמן הלכו לעולמם. תעשו לי טובה, תתבוננו על האות "א" כאילו שזאת הפעם הראשונה שהנכם רואים אותה. היא כל כך מרשימה, וגם מרגישים שהיא עתיקה. אני זוכר טוב מאוד, שנשארתי עם פה פעור, מול האות הזו, נכנסתי לתוך הפירמידות לתוך יציאת מצרים ממש.
קדיש הייתי יוצא מהבית שלי הולך כ 10 דקות עד שהייתי מגיע לרחוב הראשי בבגדאד, "שארע אלסעדון", ושם היו עוברות המוניות שקראנו להם "נפראת" הכוונה הבודדים, כלומר רכבים שמסיעים בודדים או אחדים. הייתי משלם 25 "פלס", משהו השווה ערך ל 25 אגורות, והייתי נוסע אתו עד שכונת "באב אלשרקי", שם הייתי הולך ברגל כ 5 דקות, והייתי מגיע לבית הכנסת הגדול, אותו בית כנסת שראינו כמה פעמים בטלוויזיה לאחרונה. זה לא מסע בתוך בגדאד, זה מסע בתוך הלב שלי, האני שלי. ליתר דיוק זה מין קרב כזה שאני מנסה להתהוות דרכו, זאת הסיבה שהפעם זה הולך להיות ארוך, והלוואי ותישארו איתי. אילו רק ידעתם כמה זמן אני כבר חושב ומתכנן לכתוב את הקרב הזה, כמה הפכתי. אימא שלי זיכרונה לברכה, הגדירה את זה הכי טוב שיכול להיות, היא הייתה אומרת "קאעדה ואע'זל" כלומר יושבת וטווה, הכוונת יושבת וחושבת, דואגת, מתכננת...........טווה. בכיתה ד', התחילו שעורי הדת. ואז הייתי מאוד גאה בעצמי, הרגשתי שהנה אני מתחיל להיות גבר. הכי יפה אהבתי, שהייתה מגיעה מורה לפני התחלת השיעור, ומוציאה משם את התלמידים המוסלמים והנוצרים, והם לשמחתי, היו מאוד נעלבים מכל העניין. הייתה אחת "אדנא" שישבה לידי, הייתה נעלבת, לא פייר למה אני לא יכולה להישאר גם כן, היה "עמאד", שהיה אומר לנו, אתם תישארו ללמוד ואני הולך לשחק, והיו עוד, כולם ללא יוצא מן הכלל היו מוצאים בסופו של דבר בכל יום שלישי מהכיתה, ואנחנו היהודים היינו נשארים כדי ללמוד "עבראני" עברית. כמובן שלא הבנתי אף מילה מהשפה העתיקה והמוזרה הזאת, אבל הייתי גאה, הרגשתי שזה מה שמאפיין אותי, מה שעושה אותי מיוחד. היא הייתה קרובה יותר לערבית מאשר לצרפתית או לאנגלית, ועם זאת היה בה משהו מאוד מאוד עתיק, הרבה יותר עתיק מערבית, כמו יין מזרחי מלפני אלפי דורות. האותיות רקדו מולי כמו ציורים מחלום אחר, אני זוכר את האות "א" שאמרתי לעצמי אך אני אצליח לצייר כזה דבר, זה נראה כמו גבר העומד בשיא הדרו, אך מתוך ידיי אצליח לבנות כזה דבר, כה מרשים. ההגייה של העברית פה בארץ, שונה מאוד מההגייה שלנו בעיראק. למשל יש הבדל בין "ג" עם דגש, שזה נשמע כמו "ג" באמת, ואילו "ג" לא מודגשת נשמעת כמו ה "ר" הצברית שבאה מתוך הגרון. ה"ק" כמובן זו היא "ק" גרונית כמו בערבית, ה "צ" זה לא "TS” אלא "SSA” כבדה כמו בערבית, ה"ו" זה "W” כמו בערבית, ויש עוד שינויים. מי צודק ???, כמובן שיהדות בבל צודקת, זה המקורי והמדויק כפי שהיה מלפני אלפי שנים. תראו, כשאין לך סוכרייה בכיס, אני יכול להבין, פשוט לא התמזל מזלך ואין לך סוכרייה , או שאולי יש לך סוכרייה מסוג אחר, אבל, ובאמת זה ה "אבל" הכי עקרוני, כאשר יש לך סוכרייה בכיס ואתה מתנהג ומנהל את יומך כאילו שאין לך סוכרייה, זה הפשע, זה הפספוס..........הבעיטה. כשהגעתי לבר מצווה, כל הקיץ נסעתי לבית הכנסת הגדול והמפואר, כדי ללמוד בעל פה את התפילות, מבלי להבין אף מילה, ובאמת למדתי בעל פה את הכל, מילה במילה, סנטימטר אחרי סנטימטר, בעברית עתיקה, כמו שלימדו אותי שם בין כתליו המהודרים של הבית כנסת העתיק הזה. ההדים של צעדיי שם זעקו מכאב כאשר פגשו את הדיהם ההיסטוריים של אלפי ואלפי תפילות הניגרו מגרונם של אנשים עתיקים מאוד, בשפה עתיקה עוד יותר. אם יזדמן לכם להיות בבית כנסת של עיראקים, תנסו להתקרב לאחד הזקנים, ותקשיבו לתפילותיו, אתם תראו, שהוא מבטא עברית בצורה מאוד יוצאת דופן, אתם ממש תרגישו על בשרכם את העתיקות והמתיקות שאני מדבר עליהם, כמו שיכר, כמו קליאופטרה, כמו נבוכדנצר, סרג'ון, ממלכת אשור, כאילו התנ"ך קם לתחייה אבל בלבוש בן זמננו, יין מלפני 500 שנה, עתיק ומתוק, כבד ומלטף, שחור ורך, כאילו ממש רואים אך ישבנו ובכינו על גדות נהרות בבל, החיים שנולדו בצל אותו בכי, כך לא סתם יהודים, יהודים עתיקים בדמות מודרנית. ואני הייתי כזה. אני כזה, אחד מהם, בן 11 עומד יחד עם כולם מתפלל, ונהיה מאוד עתיק ומאוד שייך, מאוד כמו כולם, לא רק אלה שהם בחיים, אלא גם האחרים שמזמן מזמן הלכו לעולמם. תעשו לי טובה, תתבוננו על האות "א" כאילו שזאת הפעם הראשונה שהנכם רואים אותה. היא כל כך מרשימה, וגם מרגישים שהיא עתיקה. אני זוכר טוב מאוד, שנשארתי עם פה פעור, מול האות הזו, נכנסתי לתוך הפירמידות לתוך יציאת מצרים ממש.