קבלת שבת
צהרי יום שישי. עמדתי מול הדלת הסגורה, מתנשף, שלוש קומות בלי מעלית וההתרגשות, הו ההתרגשות. חייב לשפר את הכושר, חשבתי. עכשיו תירגע, תרגיע את הנשימה כמו כשאתה עושה כל ערב בסיום הריצה. דפיקה בדלת, אמא שלך פתחה לי. תכנס, תכנס, אתה בטח יוסי, גלית אמרה לי שתבוא. היא בחדר שלה, תכנס. נחמדה אמא שלך, קצת יותר צעירה ממה שתיארתי לעצמי, נראית טוב... טוב, אני הרי הגעתי לבת האיכר, לא לאשתו, גיחכתי לעצמי בדרכי לחדרך. עוקב אחר הכיוון שסימנה לי אמך. דלת חדרך פתוחה לרווחה, את יושבת על המיטה, פלג גופך העליון חשוף לחלוטין, שדייך המוצקות מתריסות מולי ופטמותייך הכהות יפות שבא לנגוס. חיכיתי לך, אמרת, מוודאת שאבין שלא הופתעת או הובכת מכניסתי. הדלת הפתוחה, אמך ואחיך שיכולים לעבור בכל רגע לא הפריעו לך לשבת עירומה ולחכות לי. ידעתי שאת משוגעת, כבר מאז המזמוזים עד כדי חצי זיון בפארק העתיקות בחצי היום, או הזיון על הדשא בגן הציבורי בשכונה הדתית ההיא רגע לפני שנכנסה השבת. אבל, ככה, לפני משפחתך הקרובה? לא עצרתי בדלת, זרמתי עם השיגעון שלך והתקרבתי, נושק רכות לשפתייך, ידי נוגעות מעדנות בשדייך כברכת שלום. חשתי ברעד החולף בגופך ובפטמה מתקשחת תחת מגע ידי. נשיקתך נעשה תאוותנית ונשימותינו כבדות. התגעגעתי, לחשת באזני תוך כדי תנועות ההתפתלות וההיחלצות משארית בגדינו. גלשנו אל מתחת לשמיכות, גופינו מתאחדים עור אל עור, יד אל גוף, ירך אל ירך. איברי מצא את פיתחך ונכנס כבעל הבית בלי לבקש רשות, כעושה בתוך שלו. ואת נענית בלהט, בתשוקה, בחום. ורציתי לנצור את הרגע, שיארך עד אין קץ. האהבה שהייתה בינינו באחד מרגעי השיא שלה. וגמרנו וביקשת שלא אצא. נרדמנו כך כשאני בתוכך, עד שאמך העירה אותנו לקבל פני שבת. ואנחנו, את השבת שלנו כבר קיבלנו.
צהרי יום שישי. עמדתי מול הדלת הסגורה, מתנשף, שלוש קומות בלי מעלית וההתרגשות, הו ההתרגשות. חייב לשפר את הכושר, חשבתי. עכשיו תירגע, תרגיע את הנשימה כמו כשאתה עושה כל ערב בסיום הריצה. דפיקה בדלת, אמא שלך פתחה לי. תכנס, תכנס, אתה בטח יוסי, גלית אמרה לי שתבוא. היא בחדר שלה, תכנס. נחמדה אמא שלך, קצת יותר צעירה ממה שתיארתי לעצמי, נראית טוב... טוב, אני הרי הגעתי לבת האיכר, לא לאשתו, גיחכתי לעצמי בדרכי לחדרך. עוקב אחר הכיוון שסימנה לי אמך. דלת חדרך פתוחה לרווחה, את יושבת על המיטה, פלג גופך העליון חשוף לחלוטין, שדייך המוצקות מתריסות מולי ופטמותייך הכהות יפות שבא לנגוס. חיכיתי לך, אמרת, מוודאת שאבין שלא הופתעת או הובכת מכניסתי. הדלת הפתוחה, אמך ואחיך שיכולים לעבור בכל רגע לא הפריעו לך לשבת עירומה ולחכות לי. ידעתי שאת משוגעת, כבר מאז המזמוזים עד כדי חצי זיון בפארק העתיקות בחצי היום, או הזיון על הדשא בגן הציבורי בשכונה הדתית ההיא רגע לפני שנכנסה השבת. אבל, ככה, לפני משפחתך הקרובה? לא עצרתי בדלת, זרמתי עם השיגעון שלך והתקרבתי, נושק רכות לשפתייך, ידי נוגעות מעדנות בשדייך כברכת שלום. חשתי ברעד החולף בגופך ובפטמה מתקשחת תחת מגע ידי. נשיקתך נעשה תאוותנית ונשימותינו כבדות. התגעגעתי, לחשת באזני תוך כדי תנועות ההתפתלות וההיחלצות משארית בגדינו. גלשנו אל מתחת לשמיכות, גופינו מתאחדים עור אל עור, יד אל גוף, ירך אל ירך. איברי מצא את פיתחך ונכנס כבעל הבית בלי לבקש רשות, כעושה בתוך שלו. ואת נענית בלהט, בתשוקה, בחום. ורציתי לנצור את הרגע, שיארך עד אין קץ. האהבה שהייתה בינינו באחד מרגעי השיא שלה. וגמרנו וביקשת שלא אצא. נרדמנו כך כשאני בתוכך, עד שאמך העירה אותנו לקבל פני שבת. ואנחנו, את השבת שלנו כבר קיבלנו.
