"קבלת העזרה כמעשה של אומץ לב"

"קבלת העזרה כמעשה של אומץ לב"

"פעמים רבות נחוץ שהתירפיסט יגדיר את קבלת העזרה כמעשה של אומץ-לב. הכרת האדם במצבו כהווייתו ונקיטת צעדים לשנותו מעידות על כוח, ולא על חולשה; על יוזמה, ולא על סבילות. עשיית מעשה לקידום ההחלמה לא רק שאין בה משום הודאה בנצחונו של המענה, אלא היא אף מעצימה את הנפגע."

מתוך הספר "טראומה והחלמה", מאת ג'ודית לואיס הרמן.

זה הספר הכי מדהים בנושא של טראומות והכי מכבד אל הנפגעים והכי חושף פאקים סמויים בחברה כלפי הנפגעים בעיניי. אני לא יכולה לתאר כמה הספר הזה העניק לי ולימד אותי על עצמי במשך הקרוב לעשרים שנה מאז שתורגם לעברית. וכמה נתן לי הרגשה שאני לא לבד בעולם, והשעולם (לפחות זה שסבב אותי בזמן הטראומה בילדותי) אכן מחורבן ודפוק, כמה הוא עזר לי להבין שאני באמת לא משוגעת, וכמה מילים נתן לי לתחושות קשות ואילמות שהיו לי.
הוא עוסק בנפגעי ונפגעות טראומה שונות: גילוי עריות, אונס, שבי במלחמה, שורדי מחנות ריכוז, נשים וילדים מוכים ועוד.
אני מתחננת לפני מי שהולך לאיבוד לקרוא את הספר הזה, קודם כל כדי לקבל ידע.

עד כאן כתבתי את החוויה האישית שלי עם הספר. אבל חשוב לציין שהרמן מאוד נחשבת וההשקפות שלה והידע שלה משמשים היום בסיס להרבה עבודה עם נפגעות.י טראומה.
 
מסכים מאוד עם ההמלצה על הספר

"טראומה והחלמה" מאת ג'ודית הרמן.
בהמשך אביא ציטוטים נוספים ממנו.
 
לא הבנתי כלום ממה שהיא כותבת

מבדידות לבהירות, לא הבנתי דבר ממה שרשמת, את יכולה במילים יותר פשוטות להעביר את המסר.
 
ברור זה הכי כיף להיות בטיפול

אבל אם אתה מאושר מהחיים, אז הטיפול הוא החיים עצמם.
 
כאשר הייתי בת 13

שלחו אותי לטיפול עם פסיכולוגית, עד היום אני מוקירה לה תודה,
&nbsp
אני יש איתי בעיה, אני נפתחת רק בטיפול פיסכולוגי, זה ממש לא זהה לשום דיבור אחר בעולם,שם נפתח כמו השיר "ים של דמעות"
&nbsp
גם עושה לי טוב שמתיחסים אלי בגובה העיניים, ולא שופטים אותי שם, וגם לטפס לי על הר חלומי שקים בי, שזה כולל עבודה,מגורים בנפרד מההורים, חברים חדשים, רק לא להציר את עיני ולטעון שאני בהוויתי חולת נפש, זה לא מקובל עלי.
 
למעלה