כל הכבוד לך על התמודדותך,
האובדן הוא קשה מאוד, איום ונורא - ואנו לומדים לחיות איתו, ולומדים לבנות לנו חיים אחרים, ליד הזכרונות, הגעגועים והכאב. (שלאחר הסדנא, נחלש, וכאמור מתחזק ב"צמתים" במהלך השנה), בסדנא בא השתתפתי, הייתי היחיד עם ילדים מתחת לגיל 18 שנה. להם היו ילדים אחרי צבא. מדובר בסדנא להתמודדות באובדן בן / בת זוג - איך חיים עם זה. כל אחד, הוא אדם אחר, ויש לו התמודדות אחרת (לפעמים יש דמיון), וכל אחד עם ההיסטוריה שלו ויחסי האנוש שלו.כמו כן , כל אחד עם רגישות שונה, וכלים אחרים לעבוד על עצמו. העזרה היא בהתמודדות של כל אחד ואחד באובדן שחי אותו. לא ברור לי התהליך -להגדירו מילולית, אך כאילו לקבל את האובדן - להפנים אותו, ואז אני רגוע יותר במובן מסוים. כך נראה לי להגדיר זאת כעת. (כך עלה כעת בדעתי להגדיר את התהליך). יתכן ומדובר ב"להתסתכל לכאב בעיינים" בצורה מבוקרת ע"י המנחה. המנחה שלנו , השרתה אווירת בטחון ושהכל נעשה מתוך שליטה, וגם אם יש הפתעה, היא מצליחה להתמודד, ולדאוג למטופל להתמודד בצורה ראויה. היא שם ויודעת מה עושה. שולטת במצב. תמיד. גם אחרי הפתעה, היא זו ששלטה , קבעה איך האירוע הסתיים, מרוכך, מעודן , אם כיווני חשיבה להתמודדות (שיעורי בית - אני מכנה זאת , את העבודה שלי על עצמי). עצתי לך, המשכי ללכת לסדנא, ותבדקי את המנחה שלך. היא הקריטריון ליעילות הסדנא.. אם יש לך כימיה איתה, מרגישה שקבלת משהוא בפגישה, שיצאת עם חומר למחשבה בעקבות הפגישה. נראה לי שכדאי לך להמשיך ולבוא לשם . הרי לשם כך באת לשם, כדי ליצור שינוי, ושינוי עושים , ע"י התמודדות בהוה. מסתכל להווה בלבן שבעיינים וכך מסוגל לבנות לי הווה חדש. מדובר בתהליך איטי, ממושך, כמו בפסיפס. לעיתים מענין, מרגש, ולפעמים גם כואב, או כואב מאוד. מדובר בתהליך של בניה - אם יש חשש , פחד - אין ממה . מתמודדים וממשיכים. מקוה ומאחל לך שיש לך זאת. את צריכה לבדוק את עצמך בסיום כל פגישה - איך מרגישה. אצלי, תמיד (יתכן שברוב המקרים) יצאתי עם הרגשה של "תזוזה". היה לי מענין. היתה התמודדות. הסתכלות פנימה . על הרגשותי, מחשבותי, תפיסת עולמי - לשמוע לפעמים גם את השותפים האחרים, לפעמים זה מדבר אלי ולפעמים לא. אך הידיעה , השמיעה הזו - באופן זה או אחר - הרגשתי שתורמת לי. שמח שיכול לעזור. ממשיך להיות פה...
