גם אני סיימתי תואר בהצטיינות. אז מה? זה מה שהופך אדם למאושר?
יש הרבה אנשים, אוטיסטים ולא אוטיסטים, שעשו בגרות ואוניברסיטה וצבא. זה ממש לא מונע מרובם המכריע להיות די אומללים. אז מה הטעם? בשביל מה כל סמלי הטאטוס הריקים מתוכן האלה, אם בסיכומו של יום הם לא מביאים לאדם אושר?
אז בסדר. גם אני עשיתי תואר באוניברסיטה. אבל אני עשיתי את זה רק בגלל שאני חושב על קריירה אקדמית כמדען. קריירה שאני חושב עליה גם כחלק מתכנון כלכלי לטווח ארוך, וגם כי זה באמת ג'וב שמעניין אותי. אבל זו רק שאיפה אחת מיני רבות שלי, ורק במקרה היא תואמת את מה שנחשב בחברה כ"סממן הצלחה".
לעומת זאת, צבא מעולם לא עניין אותי. בעיקר שגם אני מעולם לא עניינתי אותו. לא מבין את ההגיון שבלהתחנן להתקבל לארגון שלא רוצה אותך, וגם כל הקטע של מלחמה ממש לא מושך אותי. אז אני לא התעסקתי בזה בכלל, וזה לא הופך אותי ל"פחות מוצלח". כמובן שעבור מישהו שחלום חייו זה להיות מפקד או טייס קרבי, המצב יהיה שונה. אבל פה בדיוק הנקודה שלי: המפתח ללהיות מאושר בחיים זה ללכת בדרך האישית שלך, ולא לרדוף בעוורון אחרי סמלי הצלחה שהחברה קבעה.
ואני אגיד לך עוד משהו:
אילו הדברים היחידים שהשגתי ב-10 השנים האחרונות היו מטרות מקובלות כמו אוניברסיטה, אז הייתי אומלל מאוד. אני שמח בחיי בגלל שהם היו הרפתקאה אחת גדולה, הגשמתי עשרות חלומות, והתקדמתי והתפתחתי כאדם. ובראש ובראשונה, כי אני חי את החיים שבחרותי לחיות, והולך בעיניים פקוחות בדרך שאני אוהב ללכת בה.
וכן, אני חושב שיש לא מעט אנשים שיכולים ללמוד מהדוגמא הזו דבר או שניים. כמובן שאני לא ממליץ לאף-אחד לנסות ולחקות את סגנון החיים שלי, כן? מה שמתאים לי, לא בהכרח יתאים למישהו אחר. אבל הקטע החשוב פה, זה להבין שיש לכל אדם את החופש לבחור את הדרך שבה הוא הולך. ושהדרך שנחשבת "מקובלת" היא בדרך-כלל רחוקה מלהיות אופטימלית (גם עבור נ"טים, ועל אחת כמה וכמה עבור אוטיסטים)
