קארמה - חלק ו'
בבוקר התפלאתי למצוא את עצמי במיטתי. ניסיונות ההתרוממות מהמיטה נכשלו בזה אחר זה. כאב הראש בלט בעוצמתו, זכר ליין מליל אמש. ליל אמש?? נזכרתי ופקחתי עיניי. לילך. יין. ליל אמש. חסר משהו במשוואה הזו? כן, אני. כמה שניסיתי לא הצלחתי לזכור מה ארע בליל אמש. בקושי רב התרוממתי כי קארמה קפצה על המיטה באות תרועה שהגיע זמנה לאכול. "מה היה אתמול?" פניתי לעבר קארמה. "מה, את לא יכולה לענות? מה כבר ביקשתי. שתעשי כלים, שתסדרי את הבית, שתנקי אחרייך ואחרי כל השערות שלך? לא. רק שתגידי מה היה אתמול" חתולתי המשיכה לבהות בי והרי לא באמת חשבתי שתענה אך קיוויתי. במשיבון נחו שלוש הודעות. הראשונה מעמנואל, שהבטיח לא להלחיץ, אבל ידע אותי שהוא חייב להיות עם היד על הדופק. השניה מאמא שלי, שהחליטה שעבר הרבה זמן מאז התעניינתי בשלומה והרי יכלה כבר למות בזמן הזה ולא הייתי יודעת. כן, כאלו הן האמהות הפולניות, אין גבול למניפולציות שלהן. והשלישית מלילך, שדרשה לשלומי בעקבות ליל אמש. למה אף אחד לא מגלה לי מה היה שם?? ב'ליל אמש' המסתורי הזה?? המצב התמוה בו שריתי הוליד יצירתיות מפתיעה. האכלתי את קארמה והתיישבתי לכתוב. כמו ברז פתוח זרמו ממני המילים. לילך ו'ליל אמש', חבריי החדשים לא יצאו לי מהראש. בעודם מעסיקים את מחשבותיי המשכתי ליצור בקצב שלא אפיין אותי. צלצול טלפון הקפיץ אותי. קמתי לענות ונמלכתי בדעתי. בשביל מה יש משיבון?' שיעבוד קצת, חשבתי. אסור לי להחמיץ את ההזדמנות הזו. 'הי, זו גלית, אל תציקו בבקשה ותשאירו הודעה' המשיבון ענה בקולי. 'גלית, זו שוב לילך, רציתי לדעת שהכל בסדר, שהתעוררת, שאת חיה....' זינקתי על הטלפון. "לילך?" "אז את בבית" "כן. אני..." "הכל בסדר?" "כן. אני חושבת. לא יודעת. אולי. מה קרה אתמול?" "את נושמת? את יושבת?" "נו?" "היית נהדרת אתמול" "מה??" פאניקה לא סמויה יצאה מפי בצורת צעקה. "את לא מכירה את עצמך?" "פרטי ונמקי" "את בלחץ?" "יש טעם לשאול?" "אין לי לב לעשות לך את זה" "את מה?" "רציתי לעבוד עלייך, אבל אין לי לב" "אז מה היה אתמול?" כבר התחננתי. "ישבנו, דיברנו, התנשקנו, שתינו, צחקנו והלכת לישון" "רגע, רגע. תחזרי אחורה. ישבנו, דיברנו ומה?" "ישבנו, דיברנו, התנשקנו, שתינו, צחקנו והלכת לישון" "התנשקנו?" ידעתי שישנה סיבה להדחקה. "כבר אמרתי לך שהיית נהדרת" "אני? הייתי, התנשקתי, נהדרת, איתך?" "היית קצת שיכורה" "קצת?" "אני חייבת ללכת. אקפוץ אלייך כשאגיע הביתה." פרץ היצירתיות שבי התחלף בבהיה במסך. מרוצה מההספק אך מרגישה שלא יכולה ליצור יותר. לא כעת כשיודעת שאני ולילך התנשקנו וקארמה שתקה. אני פורצת גבולות והעולם שותק. במקום לשבור את הראש למה ואיך ולחכות לשובה של לילך החלטתי להפתיע את עמנואל עם חלק מהחומרים החדשים. מאז שביקשתי שלא ילחיץ הוא נתן לי יד חופשית. "במה זכיתי?" עמנואל זרח לקראתי. "בי ובכבוד להיות הראשון שיביע את דעתו על היצירות החדשות שלי" "ויש כבוד" הוא ניסה להצחיק. "בואי, תכנסי. רוצה יין?" הבזקים בצורת 'ליל אמש' אותתו לי שאסרב. "לא תודה, רק לא יין" "עדיף שלא אשאל" הוא קרא את השירים בזה אחרזה. התבוננתי בו. כבר ידעתי לזהות את מחשבותיו לפי הבעות פניו. אך היום, למעט ההבעה המרוכזת לא זיהיתי מחשבות חיוביות או שליליות. "אני חייב לומר שאני מופתע" אמר לבסוף. "לטוב או לרע?" "זה שונה ומעניין. יש פה המון צבע שלא ידעתי שיש בך. רגישות שהכרתי מחופשת להתרסה. בהחלט מפתיע" "הכיוון מוצא חן בעיניך, שאמשיך?" לא הייתי בטוחה שעקבתי אחריו. "להמשיך הייתי ממליץ בכל מקרה. בשבילך וכמובן גם בשבילנו. אני אוהב את הרעיון, את העוצמה, את השינוי והוא גדול. אבל אני רוצה לקרוא עוד" "אני ממשיכה" קמתי ללכת מרוצה. לא לפני שלחצתי את ידו החמה של עמנואל. בדלת הוא לפתע שאל. "מי זו לילך?"
