קאמבק

[אניטה007]

קאמבק

שלום ליושבי הפורום, איזה יופי זה לחזור לכאן ולראות פרצופים מוכרים!! מה שלומכם? אני כידוע טסתי לאירופה בנסיון (כושל לצערי) לבלות שם יותר מהרגיל אבל נתקלתי בהמון בעיות שדי גרמו למשבר עמוק בקשר. אז כרגע אנחנו חושבים מה הלאה

ואני נורא מזדהה פתאום עם הבעיות של אלפי בארץ ועם הבעיות של סיימון,הרגשת הניכור והשפה והכל...

 

[karnushit]

ברוכים הבאים אניטה!!!!

אני ממש מצטערת לשמוע.. כמה זמן היית שם?? ומה בדיוק הרגשת?? על איזה משברים את מדברת?? בבקשה לפרט .. השפה בטח הוותה את המשבר הכי גדול אה??

 

[karnushit]

יותר נכון ברוכים השבים!!!!!

 

[אניטה007]

הקשיים בחיים בחו"ל...

טסתי בכוונה להישאר כמה חודשים,חזרתי אחרי מספר שבועות מהרבה סיבות, בתור התחלה,אמנם ידעתי שבגרמניה אני מרגישה כמעט כמו בבית וטוב לי שם, אבל בשוויץ, מסתבר, העסק שונה: בגלל העבודה של בן זוגי נאלצנו לעבור זמנית לאיזור כפרי (שיהיה לו קרוב גיאוגרפית למקום שבו הוא עובד על פרויקט זמני) ופשוט גרנו בכפר באמצע שום מקום! אני, טיפוס עירוני מטבעי, השתגעתי מזה. אלכס היה כל הזמן בעבודה - יותר ממה שהוא ציפה. זה נורא תיסכל אותי,מילא כשאני יושבת בבית לבד, אבל יכולה לצאת למקום כלשהו להסתובב אבל בנות - איזה להסתובב?! אמצע שום מקום שמאלה, את יוצאת החוצה את רואה סוסים ופרות! נכון, בימים הראשונים זה נחמד, טבע וכו´ אבל אחרי שלושה ימים כבר בא לך להקיא רק מהמראה ואת משתגעת רק מהמחשבה שצריך לנסוע ארבעים דקות ברכב (שמן הסתם נמצא עם יקירך בעבודה) כדי להגיע לחנות ספורט. מילא זה, כמובן שהוא נורא ריחם עלי, ישבתי ביומיים הראשונים ובכיתי בכי לא נורמלי. ממש ככה! הוא היה פשוט בהלם ולא ידע מה לעשות איתי. אז הוא החליט להעסיק אותי ורשם אותי לקורס גרמנית למתקדמים (אני? מתקדמים?) למזלי היה לי מרצה גרמני , שכן הגרמנית של השוויצרים זה בכלל סיפור בפני עצמו - תשכחו מכל הגרמנית שידעתי עד עכשיו ! היא היתה פשוט לא שמישה בשוויץ - יש להם דיאלקט מקומי , זה נשמע כמו שפה אחרת לגמרי. לא הבנתי מילה ממה שהם אמרו. אפרופו דיאלקט, בהמשך אני אולי אספר סיפור קצר להדגיש עד כמה זה שונה מהגרמנית המדוברת הסטנדרטית. לגופו של עניין כשכבר הגעתי לקורס התחילו עוד מיליון קשיים...נחשו מה? מסתבר שהמתקדמים, הם בעצם קבוצה של הרבה בחורות ובחורים שהתחתנו או עברו לגור עם דוברי גרמנית שוויצרית, קראתי לקבוצה "המסכנים בע"מ"..בשיחת ההכרות הרשמית גילינו שיותר מחצי מאיתנו רוצים להינשא לדובר/ת גרמנית. ואיך שלא הסתכלתי על זה, כולם היו יותר טובים ממני

היה לי קושי לדבר ואפילו המורה שלי תפס אותי לשיחה ושאל אם לא יהיה יותר נוח שאני אעבור לקבוצה פחות מתקדמת. אין לכם מושג עד כמה זה הוריד לי את הבטחון העצמי...אוף

עבודה לא ממש ניסיתי לחפש כי הייתי במצב די שברירי והבטחון שלי ירד פלאים,איזו גרמנית מדוברת אני כבר יכולה להפגין בראיון עבודה? אני יכולה להמשיך על זה מכאן עד מחר. היו כמובן גם דברים טובים...ועוד דברים רעים,אבל אני לא רוצה לזרוק עליכם הכל בבת אחת.

 

[karnushit]

יאללה תוציאי הכל..

אני מקשיבה.. אז למה לא הלכת למתחילים?? אז מתחילים מלמטה..לא נורא..

 

[אניטה007]

אז זהו...המשך

כן הלכתי למתחילים ושם הרגשתי כמו מפגרת. אנחנו יושבים שם ולומדים כל מיני שטויות בסגנון "שלום שמי משה ואני חשמלאי ואני בן 30..." הרגשתי שאין שם בכלל רמה שמתאימה לך. מילא, הייתי כבר על סף יאוש מכל המצב ואלכס היה מדהים ותומך אז נשארתי במתחילים. אבל אז היה את הקטע שבו הוא עבד כמו חמור (בחיים לא ראיתי אותו עובד כל כך הרבה) ואני חזרתי אחרי הקורס הביתה - לא שהיה לי הרבה על מה להתלונן,היה לנו בית מדהים של שלוש קומות בטבע,חתול ולא רחוק משם גרו ההורים של החבר הכי טוב שלו, שניהם שוויצרים שדווקא כן הוכיחו לי שהם לא יבשים ומגעילים כמו שכולם בארץ טוענים שהם. אז הלכתי אליהם לארוחות כשהייתי יותר מדי לבד (הם נורא התעקשו להיות נחמדים אלי, ראו כמה קשה לי ) אבל רוב הזמן אחרי הקורס הייתי בבית לבד..ואז את מנסה להעסיק את עצמך , פותחת טלויזיה ושוב שומעת את הדיאלקט המעצבן ולא מבינה כלום..ושוב מרגישה כמו מפגרת

התפללתי לערוץ דובר אנגלית! וכל הדיווחים על הפיגועים מהארץ...פתאום מצאתי את עצמי מרימה יותר מדי טלפונים לכאן לחברים (ניפחתי את חשבון הטלפון לאללה). התסכול אצלי גבר מיום ליום. החלטנו שאני אתחיל להגיע אליו לעבודה אחרי הלימודים ולהיות איתו קצת, סה"כ הוא לא עובד היי טק, הוא פחות או יותר הבוס שלי עצמו בפרויקט הנוכחי ומותר לי. אז נסעתי אליו, בפעם הראשונה, ברכבת ואוטובוס (הרי אנחנו גרים באמצע שום מקום,שעה להגיע לעיר)...אז נסעתי לי,רציתי להפתיע אותו, קניתי לו ממתקים ואת האוכל החביב עליו ונסעתי...אחרי שעה פתאום הבנתי שאני בכלל לא בכיוון ומצאתי את עצמי בעיר אחרת לגמרי...ולא היה לי מושג איפה אני..ואם אתם שואלים אותי אז כרטיס הרכבת שלי לא כיסה את השטח הזה בכלל ואם היו תופסים אותי, הייתי משלמת קנס. התקשרתי קצת בפאניקה אליו לנייד והוא נאלץ לעזוב הכל ולהגיע לאסוף אותי...כל הזמן הזה אני כבר מרגישה כמו מפגרת לגמרי. הכל כל כך זר לי ואני מתחילה לחשוב - מה קורה כאן, בגרמניה לא הרגשתי כל כך רע. אני חושבת שכל הדברים הקטנים האלה והחוסר יכולת לתקשר פשוט הגבירו אצלי את התסכול יום יום...עד שפשוט בשלב מסוים נסעתי לבד לנמל התעופה וקניתי כרטיס חזרה ארצה. הוא היה בשוק, הוא בכה ופשוט היתה שם דרמה כמו טלנובלה זולה סוג ד´...הוא חשב שאני עוזבת אותו ושזה בגללו,זה היה יום פשוט סוחט רגשית. חזרתי לפה וגם ההורים שלי היו בהלם. המשפחה שלי ממש לא הקלה עלי את העניין - אמא שלי מתה עליו והיא רוצה שנתחתן. הוא היה אמור לבוא לארץ אבל המשפחה שלו פשוט השתגעה מהמצב כאן והתחילה לעשות לו רגשי אשמה, איך הוא יכול לעשות להם את זה וכו´. אז חשבנו שאולי הוא יגיע וניסה לקרובים רחוקים שלו בדרום הארץ (מסתבר שיש לו שם קרובים שהוא לא ראה המון שנים, שמתגוררים בקיבוץ...אבל עכשיו גם בדרום מסוכן). אז בינתיים אני מחכה לכספים כלשהם שאמורים להכנס ואז אני טסה אליו לגרמניה...די הבהרתי לו שאני לא ממש רוצה לחזור לשוויץ (יש לו עוד מעט חופשה שוב). הוא כל הזמן טוען שלא נתתי לשוויץ סיכוי... אני כבר לא יודעת

 

[karnushit]

כבר הבהלת אותי עם הקרע בקשר..

אני ממש מבינה אותך...גם אני לא הייתי מסתדרת בשום מקום לבד עם עצמי. זה ממש קשה.. אני מצטערת שיצא ככה..אבל לא נורא ממשיכים הלאה.. מתי הוא חוזר לגרמניה??? האם זו עבודה זמנית מה שיש לו בשוויץ?? לגבי חתונה..אני חושבת שכדאי שתמצאו את עצמכם קודם.. הכוונה שתדעו שיש לכם מקום לחיות בו..ושניכם מאושרים.

 

[אניטה007]

היי קרן

תודה,ממש חשוב לי לשמוע שיש מישהו שמבין כי אף אחד מהחברים שלי בארץ לא הבין וגם ההורים לא

כולם אמרו לי שאני סתם עושה עניין ושאני סתם מפונקת...אבל באמת שהיה לי נורא קשה עם כל המצב. אולי אם היה יוצא לנו להיות ביחד יותר, המצב היה שונה. העבודה שיש לו שם היא זמנית,בעיקרון הוא חתום על חוזה עד סוף שנת 2002 ואז הוא כנראה חוזר לעבוד בגרמניה. אבל עוד מעט יש הפוגה של כמה חודשים בעבודה הזאת והוא חוזר לגרמניה ויהיה עם ההורים שלו כנראה,אז חשבתי לטוס לשם שוב,כי אני ממש מתה על ההורים שלו ולפחות מכירה את האיזור ויודעת שהיה לי טוב ונוח שם. גם שם גרנו טיפה מחוץ לעיר, אבל זה עשרים דקות מעיר מרכזית ואני לא ארגיש מנותקת שם. האמת שההורים שלו הגיעו לבקר אותנו בשוויץ והיו שם כמה ימים,היה יותר קל כשהם היו איתנו,כשאלכס היה בעבודה אני ואבא שלו נשארנו בחדר העבודה לראות משחקי הוקי בטלויזיה

אבל בכל זאת... ואת צודקת לגבי החתונה, אני בכלל לא חושבת על זה כרגע,קודם אני צריכה להחליט אם אני מסוגלת להיות מאושרת במקום שבו הוא מתכנן להיות ואז לראות. לא היה לי מושג שמקום מסוים יכול לדכא אותי עד כדי כך. אולי סתם באתי בגישה שלילית מראש? אני כבר לא יודעת. אתם החלטתם לעבור בעיקר בגלל אלפי אני מבינה? ואת כבר מוכנה לנסות לעבור ולעזוב את המשפחה? אני חושבת שאתם עושים את ההחלטה הנכונה, בעיקר את, שאת מוותרת כאן על עבודה טובה ואמורה להתרחק מהמשפחה. מצד שני, אני לא חושבת שתהיה לך בעיה למצוא משרה מעולה בארה"ב, עם הנסיון שלך. והוא בטוח ירגיש הרבה יותר נוח שם, מה שיתרום לקשר המון. הלוואי ויכולנו לעזוב למקום דובר אנגלית ביחד אבל זה לא בא בחשבון. הוא טיפוס אירופאי והוא בנה לעצמו מוניטין בסביבה שלו,מבחינה מקצועית. לעבור למקום חדש יהיה בשבילו כמו להתחיל מאפס.

 

[karnushit]

מפונקת?????????

את בכלל לא מפונקת..ואין לאף אחד זכות לשפוט אותך ככה בלי להיות בנעליים שלך. אף אחד לא מבין אם הם לא עוברים את זה בעצמם. אנשים שרגילים לרעש ולהרבה אנשים סביבם פשוט נובלים במקום שקט עד מוות. זה ידוע!! אניטה לא קרה כלום ...ניסית..לא הלך.. היית מספיק חזקה להכיר בזה שזה לא בשבילך! עוד מעט תוכלו לנסות שוב בגרמניה.. אבל מה עד אז?? מה התוכניות?? עבודה??

 

[karnushit]

ולגבינו..

כן אנחנו עוזבים בעיקר בשבילו. לי לא חסר כאן כלום..יש לי משפחה..עבודה טובה..וחברים. אבל יש לי בן זוג מתוסכל שאני מאד אוהבת..ומגיע לו שאני אעשה בשבילו מה שהוא עשה בשבילי.

 

[GalGula]

אוי אניטה.... ../images/Emo6.gif

האמת? לא נעים לי להגיד אבל הרגת אותי מצחוק עכשיו. אני יודעת מה זה המבטא השוויצרי המזעזע. באמת לא ברור למה להתעלל באנשים עד כדי כך... מחריד! למזלי דוקא המבטא האוסטרי מאד נעים

גם אהובי חי בכפר. אבל לא נידח כל-כך. המרחק מהעיירה הקרובה הוא מס´ דקות, וגם יצא לי להכיר אנשים בכפר עצמו כך שהבדידות לא גדולה. אבל אני יכולה להבין שלטיפוס אורבני באמת יהיה קשה עם הפרות, הסוסים והירוק... אני אישית דוקא מאד אוהבת את האויר הצלול הזה... לדעתי יקירתי, אל תאבדי את הבטחון בשפה. אולי באמת הלכת לקבוצה מתקדמת מדי. זה מזכיר לי איך אהובי וחברו לקחו אותי ברכבל להר גבוה, ביום הראשון בחיי בו עשיתי סקי... למזלי לא התייאשתי מזה, למרות שאת ההר ירדתי בסוף ברגל, אחרי בערך 100 נפילות מתישות. ולמרות ההלם, אני מתכוונת לעשות קורס סקי בחורף הבא. אז אל תתיאשי! ומה עם הזוגיות? נשמע כאילו בכלל לא יצא לכם להיות מספיק יחד...

 

[אניטה007]

הזוגיות

נכון, בקושי יצא לנו להיות ביחד. הוא ניסה לפנות כל רגע פנוי...בשלב מסוים כבר הייתי כל כך מתוסכלת מהשפה ומהריחוק בינינו (כי פשוט לא היה לנו מספיק זמן ביחד) שהוא ניסה לקחת כמה שעות חופש פה ושם ודווקא נסענו קצת אל מחוץ לעיר (יותר מחוץ לעיר ממה שהיינו לאיזה אגם ממש מדהים ביופיו, האכלתי ברבורים ואווזים, האמת אני זוכרת שהייתי די מאושרת בשעה הזאת שם...עמדתי שם עם שק של אוכל בשבילם והוא ישב והסתכל עלי וצחק, ברבורים עצבנים רדפו אחריי ופשוט היה לי כייף אבל מסתבר שמעבר לכייף באגמיה המדהימים של שוויץ זה נורא שונה כשאת מגיעה לשם לא בתור תיירת אלא בתור אחת שמתיימרת לחיות שם תקופה. בעיקרון אני לא יכולה להאשים אותו,הוא היה מגיע מהעבודה בערב והיה נשאר ער עד שתיים בלילה כדי שיהיה לנו זמן ביחד. מה יכולתי לדרוש ממנו מעבר? הוא עובד, אני לא, הוא משלם על הקורס גרמנית שלי, על האוכל ועל הבית ...

 

[karnushit]

אכן קשה..

זה בערך מה שקורה עם אלפי בשנתיים האחרונות.. אני עובדת 11-12 שעות ביום והוא קבור בבית. אין לו עם מי לדבר.. הייתי מגיעה הביתה מותשת..ולו היתה את כל האנרגיה שבעולם...סוף כל סוף לדבר עם נפש חיה..רק שלא הייתי כל כך חיה.. לפעמים הייתי נרדמת למסכן.. לפחות לו היתה טלויזיה..ואינטרנט..וקצת דברים שיעסיקו אותו.. אבל זה סבל ועינוי! וזה לא חיים.. אני מבינה אותך!!! ואני מבינה אותו!!!

 

[GalGula]

גם אני הרגשתי ככה

באוסטריה. מקום מדהים!!! לבקר בו, לטייל, לפגוש אנשים נחמדים... אבל לחיות בו - אני חושבת שיקח לי זמן להסתגל. אם כי אני ממש לא חושבת שאסבול שם. בסה"כ אני לא אהיה שם לבד - קודם כל אהיה עם האדם שאני הכי אוהבת בעולם. וחוץ מזה, ברגע שאתחיל ללמוד את השפה, ולהתרגל לחיים שם, ולנהוג שם (לאהובי מאד חשוב שכשאגיע לשם יהיה לי רכב - והוא צודק), ולהכיר אנשים, ואולי אפילו למצוא עבודה - יהיה לי הרבה יותר טוב. חלק מההשתלבות במקום חדש וזר זה לחיות חיים נורמלים ולא להרגיש כתיירים, לפתח עצמאות. אחרת באמת השעמום מאכל כל חלקה טובה.

 

[bisty]

היי אניטה

הסיפור שלך הוא פשוט התסריט שבטח היה קורה אם הייתי עוברת עם סיימון לאנגליה, נכון שזה שונה כי אני דוברת אנגלית (אבל לא הכי שוטף שבעולם וגם על לקרוא ולכתוב אין הרבה מה לדבר לצערי...) אבל בכל זאת, העניין הכפרי... גם הוא רצה לגור באיזו עיירה שכוחת ציוויליזציה ליד אמא שלו ואני רציתי לונדון. מהר מאוד הבננו שזה לא ילך, גם יקר נורא בלונדון, וגם המחשבה הזאת על להיות עם עצמי כל הזמן בזמן שהוא קורע את התחת כדי לפרנס אותנו. גם הקטע על זה שהוא חשב שאת עוזבת אותו... גם לנו היו דברים כאלה, כשלא טוב במקום מסוים גם החיים עם אהובך לא יקלו בהרבה ואי אפשר להתייחס לזה כמו חופשה תמידית, את נקרעת מכל מה שהכרת ומרגישה חסרת אונים בטירוף... אני מצטערת שלא ניסינו בכל זאת, אני חושבת עדיין שהייתי חייבת לו לנסות ושמסקנות מסיקים אחרי ההתנסות - כמוך ולא לפני על סמך תחזיות לא מדוייקות, אבל הוא זה שהטיל וטו, מחוסר ביטחון כלכלי מסויים שמאוד חשוב לו העניין הזה... ופה יש לו ביטחון יחסית, אנחנו גרים בדירה נחמדה, יש לו עבודה סבירה שהוא מרגיש בה טוב, דווקא אני היא המובטלת פה. בכל מקרה - חזקי ואמצי, את ניסית וזה מה שחשוב, אני מקווה שהוא יבין ושתהייו ביחד. בקשר לנישואין אני דווקא בעד אבל לא מתוך ניסיון כך שיכול להיות שזו שטות גמורה... נראה לי שזה מחזק את הקשר, נראה לי... אני מקווה שכשמתחתנים ומקימים משפחה כל שאר הדברים נראים פחות חשובים, ככה נראה לי אבל אני לא יודעת, בהצלחה לך בכל מקרה ועוד נפגש פה... ביסטי-מיכל

 

[GalGula]

קודם כל....

זה כרגע הפחד שלי... שלא אמצא את עצמי, למרות כל הטוב והיתרונות שבדבר, בכפר הקטן והחביב.... מקוה לטוב... ואגב מיכל - לא! לא מתחתנים עד שלא יודעים מה טיב הקשר! זה לא מחזק את הקשר, אלא רק מקשה על החיים עוד יותר במידה והיו בעייתיים מלכתחילה. לדעתי - רצוי מאד - ולא רק לזוגות כמונו אלא בכלל בכל דבר בחיים - לתת זמן לדברים לפני שנחפזים לעשות החלטות חשובות והרות גורל כל-כך.

 

[adimayer]

אניטה

את יודעת אניטה חלקית אני יכולה להזדהות עם מה שכתבת. אני מניחה שלמשך תקופה מסויימת גם לי היו הרבה מהבעיות אותם את מציינת. עברתי לגור בגרמניה לפני כ-שנה. היו לי המון חששות ולמעשה כמעט כל מה שעבר עליך בשוויץ היה מה שחששתי מפניו. למזלי הדברים התגלגלו קצת אחרת. אני חושבת שהרבה תלוי באופי ובאישיות של הבנאדם. אני גרה בכפר קטן בגרמניה מרחק של כשעה+ נסיעה מהעיר הגדולה. החודשים הראשונים שלי כאן לא עברו עלי בקלות. השפה היתה הבעיה העיקרית שלי. הייתי יוצאת עם חבר שלי לבלות בפאב או במסיבה ובמשך כל הערב הייתי מסתכלת על הקירות ודיי מתבאסת. חבר שלי היה מתרגם לי מידי פעם את כל מה שנאמר, אבל זה לא היה זה. ובתור אחת שאוהבת לדבר ובדר"כ יש לה מה לומר, המצב היה ממש קשה. לעומת זאת, להיות דיי מנותקת מהעולם לא ממש הפריע לי (וכאן בעצם נכנס עניין האישיות). למרות שבמשך כמה שנים גרתי במנהטן ואח"כ תקופה ארוכה גרתי בשנקין ת"א וכולם אמרו לי שמהר מאד אאבד עניין בכפר קטן ופסטורלי המנותק מן העולם. הסתגלתי די מהר לשקט ולשלווה. היה חשוב לי להיות ניידת ולכן כמעט מייד לאחר שהגעתי לכאן ארגנו לי רכב (מה שמשנה את איכות החיים). כמובן שהלכתי (ואני עדיין הולכת ללימודי גרמנית). בכל אופן היום לאחר באמת הרבה מאד מאמצים והתפשרויות מצד שנינו, אני יכולה לומר שאני מאושרת כאן. אני מבינה די טוב גרמנית וחיי הכפר כבר לא נראים לי כ"כ נוראיים כמו בהתחלה. כמו כן לפני כחודש התברר לי שאני לא הישראלית היחידה כאן בסוף העולם צפונה. יש כאן בכפר בחורה מישראל שגרה כאן כבר שנתיים. ובחודש האחרון חיי השתנו. כבר שכחתי כמה כיף לקשקש בעיברית כ"כ הרבה זמן (מבלי לדאוג לחשבון הטלפון). בכל אופן אין ספק שהבחורה שהכרתי היא תוספת מאד חיובית לחיי אבל אני די שמחה שיצא לי להכיר אותנ עכשיו, לאחר שכבר עברתי את כל קשיי הקליטה הראשונים שלי. אני מקווה שתחזרי להיות עם חבר שלך ושכן תוכלו להתגבר על כל המיכשולים אותם ציינת.

 

[GalGula]

אז מה, גם לי עוד יש סיכוי

להכיר ישראלים בחור הנידח??? אני ממש מקוה שכן! איזה כיף לך, אין לך מושג כמה אני מקוה למצוא גם כן ישראלים בקרבת הכפר (אני די בטוחה שבכפר עצמו אין כרגע - מקום פיצי, כולם מכירים את כולם, את יודעת....) אגב, אני עכשיו באונליין עם אהובי. הוא נרדם ועוד כמה דקות אשמע את נחירותיו דרך האוזניות.... איזו חוויה

...

 

[adimayer]

galgula

אני לא מבינה משהו. כנראה בגלל שאני לא נימצאת כאן מספיק זמן. בכל אופן את כרגע באוסטריה או בישראל? ואם את בארץ מתי את מתכננת לעבור לאוסטריה? ואפרופו סקי. את יקירי פגשתי באוסטריה בחופשת סקי. עבורו זו היתה הפעם הראשונה באתר סקי. אני לעומת זאת נוסעת כמעט כל שנה. בכל אופן לא היה לו נעים להגיד לי שהוא לא ממש יודע לגלוש, או יותר נכון שהוא בקושי יכול לעמוד מבלי להתחלק על הישבן. (בדיעבד הוא אמר לי שפחד שאגלוש בלעדיו ולא יצא לו לראות אותי יותר.) בכל אופן מפה לשם הבחור הראה אומץ לב בילתי רגיל. כל דקה הוא נפל והיו כמה מסלולים שהוא כמעט התעלף כשראה אותם, אבל יאמר לזכותו שעד סוף היום הראשון הוא לרגע לא אמר לי שיש לו איזו שהיא בעיה. גם לי היה ברור שאין לו מושג מימינו ומשמאלו אבל אפשר לומר שהיה לי נוח לא לומר דבר. בימים הבאים לקחתי אותו למסלולי מתחילים וניסיתי ללמד אותו. אז זו היתה התחלתה של אהבה מקסימה...

 

[GalGula]

../images/Emo99.gif../images/Emo99.gif זאת אהבה...