יותר גרוע מלעבוד בתנאים מחפירים
עם תנאי שכר שלא מספיקים למחיה, ללא זכויות עובד, ללא זכויות אזרח עם ניהול בסגנון צבאי והתעללות, כשהפחד שולט? הדבר היחיד שיכול להיות גרוע יותר זה שלא תהיה להם פרנסה בכלל, ואת זה כל אותם תאגידים מבינים טוב מאוד ומנצלים את הכח שזה מקנה להם. מצטטת מתוך
המאמר המצורף: "...צמצום בני האדם לכדי משאב הוביל לנדידה של מפעלים ממדינות עשירות למדינות עניות, שבהן המשאב האנושי זול יותר. במקרים מסוימים, הסתכם שכרם של העובדים החדשים באחוזים בודדים משכרם של העובדים המערביים שהחליפו. אם לא די בכך, כל ניסיון מצד המדינה המארחת להעלות את שכר המינימום הוביל מיד לנדידת המפעלים או "מחסני כוח עבודה", כפי שכינה אותם הכלכלן הפיליפיני אנטוניו טוחאן לארצות אחרות, שבהן שכר המינימום נמוך עוד יותר (עמ' 245). תופעה זו היא שגרמה, למשל, לקריסת כלכלותיהם של "הנמרים האסיאתים", שאחריה היה השכר שהרוויחו העובדים במדינות אלה נמוך עוד יותר מאשר היה לפני תחילת "הנס הכלכלי".עשרות מיליוני בניאדם מרוכזים ב"מחסני עבודה" בכאלף אזורי ייצור לייצוא export processing zone בשבעים מדינות שונות. תנאי העובדים באזורים אלה דומים בכל רחבי העולם. זכויות אזרח, ובכלל זה זכויות עובד, הקבועות בחוק, אינן חלות בהם. יום העבודה ארוך 14 שעות בסרי לנקה, 12 שעות באינדונזיה, 16 שעות בדרום סין, 12 שעות בפיליפינים. רוב מכריע של העובדים הוא נשים, תמיד צעירות, ותמיד מועסקות עלידי קבלני משנה מקוריאה, טאיוואן או הונג קונג. קבלני משנה אלה ממלאים בדרך כלל הזמנות של חברות מארה"ב, בריטניה, יפן, גרמניה או קנדה. הניהול הוא בסגנון צבאי. מנהלי העבודה מתעללים לעיתים קרובות בעובדים, השכר אינו מספיק למחייתם של העובדים, והעבודות אינן דורשות מיומנות והן משעממות. במפעלים רבים אסור לעובדים לשוחח ביניהם או אפילו לחייך. הפחד מושל באזורי ייצור לייצוא. הממשלות חוששות מבריחת המפעלים הזרים; המפעלים חוששים לאבד את הלקוחות אם לא יעמדו בלוחות הזמנים הצפופים; והעובדים חוששים לאבד את מישרותיהם הארעיות. באזורים אלה, בתנאי עבודה בנוסח אירופה של המאה ה19, מיוצרים מוצרי הצריכה המונחים על מדפי החנויות במרכזי הקניות של ערי המערב. וכך, מבלי דעת, עשוי אדם לקנות תלבושת לבובת ברבי, אשר ייצורה היה כרוך בניצול ילדים בני 12 בסומאטרה. או לחילופין, אדם רוכש פיג'מת פוקאהונטס, אשר יוצרה במפעל בהאיטי, שבו נאלצות העובדות להאכיל תינוקות במי סוכר בעוד שמייקל אייזנר, מנכ"ל חברת דיסני, שחו לצותיה מיוצרות במפעל, מרוויח קרוב ל10,000 דולר לשעה, סכום השווה לשכרה של עובדת במפעל במשך כ17 שנים. הסחורות המיוצרות באזורי ייצור לייצוא בחצי הכדור הדרומי של כדור הארץ, "נמכרות אחר כך בידי כוח עבודה אחר, המרוכז בצפון, שגם הוא מורכב ברובו מצעירים המשתכרים שכר מינימום בקירוב, רובם בגיל העשרה ותחילת העשרים" (עמ' 257). ילידי שנות ה80 במדינות הצפון העשירות גילו, כי פתוחות בפניהם פחות ופחות מישרות טובות, ורבים מהם נאלצו להסתפק ב"מק'ג'ובים" Mcjobs" מישרות שמתאפיינות ב"מיומנות נמוכה, תשלום נמוך, לחץ גבוה, ועבודה מתישה ולא קבועה" (עמ' 257)..." ממליצה להמשיך ולקרוא את המאמר (וגם את הספר NO LOGO, כמובן) כי הוא מדבר על כמה המקור לבעיה הזאת קרוב גם אלינו ומשפיע על כולנו.