צריכה עצות

dementer

New member
צריכה עצות

אני סובלת מאנורקסיה (purging type) כבר כמה שנים, השתחררתי לפני 3 חודשים מאשפוז בתל השומר. בחודש הראשון הצלחתי להתמיד בתפריט ולשמור על המשקל אבל אחר כך חזרתי שוב להרגלים הישנים וירדתי כמה ק"ג.
בשבועיים האחרונים אני מנסה לחזור לאכילה מסודרת אבל מרגישה רעבה כל הזמן למרות שעליתי במשקל. אני מוצאת את עצמי אוכלת יותר מדי ולפעמים גם מקיאה, למרות שאני משתדלת שלא.
אני לא יודעת אם הרעב הוא פיזי או נפשי אבל חשבתי שאולי יש לכן עצות איך למנוע אכילת יתר ואיך לשמור על התפריט.
איך אני יכולה להרגיש שבעה בלי להיות מפוצצת? איך אני יכולה להפסיק לחשוב על אוכל כל הזמן?
כל פעם שמסתיימת ארוחה אני כבר חושבת על הארוחה הבאה... אני מרגישה כאילו אני חיה בין ארוחה לארוחה.
 
אני לא בטוחה שיש לי עצות (ט)

אני כן יכולה להגיד לך (כמו שיכולות להגיד בטח עוד כמה וכמה כותבות כאן) שמה שאת מתארת נשמע כמו שלב בלופ הזה של החלמה/מחלה. למרות האשפוז והעלייה במשקל, ובמיוחד אחרי שחזרת להרגלים החולים, הגוף שלך נמצא במצב של מגננה (לכן, למשל הרעב ה"לא נורמאלי" - איך הגוף שלך אמור לדעת שהארוחה שאת אוכלת עכשיו לא תהיה האחרונה? שלא תקיאי אותה? שלא תעשי ספורט מטורף מיד אחריה?).

לא כתבת אם את עדיין נמצאת בטיפול, בתה"ש או במקום אחר. אם לא, נראה לי שכדאי לך למצוא אחד כזה, ומהר.

וברוכה הבאה
 

levshavur

New member
לדמנטר

שלום לך
עד כמה שידוע לי מלימודי הרפואה המשלימה ישנו מרכז במוח שמתפקד ברמה של רעב ושובע ולוקח בערך 20 דקות
להגיע לשובע אז אוליי תנסי לאכול יותר לאט...מה דעתך?
חוץ מיזה אני לא יודעת אם את לוקחת איזשהן תרופות, אבל יש תרופות שגורמות לתחושת רעב ולהשמנה. לי הייתה פעם
תרופה כזאת והשמנתי הרבה, אז הרופאה ה ורידה לי אותה ונתנה לי משהו אחר ותחושת הרעב נעלמה.....
ייתכן גם שאכן הרעב הוא ריגשי ואם זה כך תנסי בטיפול פסיכולוגי לברר את שורש הבעיה...
מקווה שעזרתי במשהו...
לבשהב..
 

קולדון

New member
כמו שנכתב מעליי, (ט)

לוקח זמן לבנות מחדש את האמון עם הגוף.
מה שאת צריכה לעשות.. זה להצמד לתפריט ולא משנה מה.
רק אחרי שהגוף שלך ירגיש בטוח, הוא יחזור לשדר לך את הרצונות האמיתיים והטבעיים שלו, ותחזרי להרגיש רעב ושובע.

כרגע, אם את ממשיכה להקיא, וממשיכה לרדת במשקל,הגוף שלך נלחץ מזה. תאכלי משהו והוא ינסה לגרום לך לאכול כמה שיותר, כדי להגן על עצמו.

ממליצה לך לחזור לטיפול מקצועי שילווה אותך. זה קשה לקבל את ההחלטה לוותר על הפרעות אכילה ותהחיל בדרך של ההחלמה. זה לא קל, זה מתיש, זה מציף ומתיכה מקצועית תעזור לך גם ללכת בדרך הזו, וגם לקצר אותה בצורה משמעותית.
את כמובן יכולה להמשיך לשחק עם זה, לאכול, להקיא, לרדת, לבלמס..
להתדרדר. משהו בכל זאת גרם לך לרצות לטפל בעצמך כשהלכת להתאשפז. המצב לא היה טוב וכייפי במחלה, נכון?
אז תחשבי על זה ככה: להחלים זה גם לא כייפי, לא קל, יש תופעות לוואי. ההבדל הוא שבסוף התהליך את מרגישה טוב, את מקבלת את החיים שלך בחזרה. לעומת זאת- בסוף הדרך של המחלה את מגיעה
לאישפוזים, סבל ובעיות תפקוד שלא לנעלמים אלא רק מחמירים עם הזמן.

תנסי לדמיין איפה את רוצה להיות בעוד חמש שנים מעכשיו, עם אותה הדילמה של לאכול כמה לאכול מה לאכול, אן עם חיים שמלאים בדברים אחרים מעבר לזה..?
 
שלום לך


אני חושבת על זה תמיד כמו אדם שמוציא את הראש מהמים, אחרי שצלל ועצר את הנשימה הרבה זמן. את יכולה לדמיין את הנשימות המבוהלות והמהירות של אדם כזה? איך הוא נושם בקול נשימות חזקות, כאילו הוא חייב לנשום עכשיו את כל האוויר בעולם?
זה מה שקורה לך עכשיו עם האוכל.
כל מי שהייתה שם, בנקודה הזו שהרעב הוא גדול מכל מה שאת אוכלת, יודעת כמה זה מתסכל ומפחיד, וכמה זה גורם לך לרצות ולחזור להרעבה, הקאות, או מה שהוא הדבר ה"בטוח" בשביל כל אחת מאיתנו.
אני מכירה את התחושות האלו היטב, ולא רק אני. זה שלב קשה נורא.
שלב שאפשר להשבר בו, ולחזור את כל הדרך אחורה.
אבל אפשר גם לעבור אותו.
בעצם, הגוף נמצא בפאניקה, רוצה לאכול הכל, כי הוא לא יודע אם יהיה עוד אוכל. הוא לא יודע שבחרת לא לאכול, הוא מפעיל את המנגנונים ההישרדותיים שמוכנים לזמן מצור, מלחמה, שואה. ומנסה למלא את המאגרים, כדי לשמור עלייך בחיים כשהרעב יחזור.
אם מראים לגוף לאורך זמן שהאוכל הוא דבר בטוח, יציב, שגם מחר ומחרתיים יהיה אוכל, לאט לאט הרעב הזה נרגע, ואת יכולה לחזור ולאכול באופן מאוזן.
אם חוזרים לצמצם, לצום או להקיא, מיד הגוף מבין את המסר- האוכל לא בטוח, הוא יכול להעלם שוב- ורק מפעיל עוד יותר את המנגנונים של הרעב הגדול.
זה מפחיד, במובנים מסוימים זה כמו להכיר את עצמך מחדש. אבל זה אפשרי.
בעיני אחד הדברים הכי חשובים הוא המשך של תמיכה טיפולית- יש לך כזו?
וכמובן, גם אנחנו כאן נשמח להיות איתך בדרך הזו.

ברוכה הבאה.
 

dementer

New member
תודה על התגובות

מישהי יכולה לשתף מחוויה אישית כמה זמן לקח עד שהתחושה הזאת עברה? מה עזר להתמודד איתה?
 
למעלה