צריכה עצה

[incognito1980]

צריכה עצה

היי לכולם! אני בת 22, יש לי חבר כשלוש שנים ולאחרונה עברנו לגור ביחד. עם זאת, יש משהו שמאד מפריע לי בקשר. עד לאחרונה לא הייתי סגורה על מה שאני רוצה לעשות עם עצמי, לאחר שהתאכזבתי מכיוון מסוים שבחרתי לי מבחינה מקצועית. אחרי זה חלטתי שאני רוצה להיות רופא, וזה תפס אותי ולא יוצא לי מהראש. שקלתי ושקלתי והחלטתי שהו, זה מה שאני רוצה. בארץ אני לא יכולה ללמוד, לא בגלל ציונים כי אם בגלל סיבה אחרת. התחלתי לבדוק אופצי של לימודים בחו"ל, נדלקתי, נראה לי שזו אופציה הטוב ביותר, אבל אז הבנתי, שאני פשוט לא אעמוד בזה מבחינה כלכלית, כי ההורים שלי לא יכולים לממן אותי, ולו חלקית. עכשיו, מה הקשר לפורום זוגיות? בן זוגי עובד בעבודה טובה מאד ויש לו כסף. התפיסה שלי בזוגיות היא, שהאחד עוזר לשני ושהשאיפה של כל בן זוג היא לקדם את השני, אבל בן זוגי לא מוכן לעזור לי כספית. אני לא מדברת על לממן אותי (למרות שגם זה נראה לי לגיטמי, כאשר הוא מרוויח כ"כ טוב), אפילו לתת לי הלווא או משהו הוא לא מוכן. מעבר לזה, הוא אינו מוכן להעתיק את מקום מגורינו בשבילי. הדברים האלה, במיוחד הנושא הכספי, מאד פוגעים בי. אני מרגישה שאני צריכה להסתפק בפחות, לא למצות את עצמי, לעסוק בעבודות או מקצועות שלא מתאימים לי וזה בזמן שבן זוגי יכל בקלות לעור לי. למה הוא לא רוצה?

 

[ענתי 10]

חמודה, אנחנו לא יכולים לדעת למה הוא

לא רוצה. את זה את צריכה לשאול רק אותו. מצד שני, אני חושבת שבתור חבר שלך, גם אם אתם גרים יחד, הוא לא חייב לך כלום, בטח לא לממן אותך (ימי הביניים נגמרו מזמן). כמובן שגם אין סיכוי שהוא יבוא איתך לחו"ל, בהנחה שיש לו פה ג'וב טוב, ולא חסר לו כלום. אני לא מכירה את מתכונת הלימודים בחו"ל וגם לא את המחיר, אבל אני יכולה להגיד לך דבר אחד - תשאלי את עצמך מה את רוצה - קריירה או משפחה. ותאמיני לי - שניהם לא הולכים ביחד - מניסיון אישי. אני התחתנתי בגיל 22. בגיל 23 כבר הייתי אמא. (זה היה לי מאוד חשוב). סיימתי תואר ראשון, שאין לי מה לעשות איתו. החלטתי ללכת ללמוד מה שאני אוהבת ומה שגם יכניס כסף למשפחה - בגיל 25 הלכתי ללמוד משפטים. משפטים את יודעת, זה לא רפואה. זה "רק" 3.5 שנים (ולא 7!) ושנה התמחות. תוך כדי הבאתי עוד ילד (מה זה מפריע?). ועכשיו מצאתי את עצמי תקועה - מהבחינה הזאת שאני לא יכולה, לא כרגע לפחות, להמשיך בקריירה שלי. אני מסיימת שנה ג', נשאר לי עוד סמסטר אחד, ואני אמורה לצאת להתמחות. א' - אף אחד לא רוצה לקבל אותי בגלל שאני אמא לילדים קטנין. ב' - אני עובדת עכשיו במקום מסודר, ואני לא יכולה להרשום לעצמי לרדת למשכורת רעב של המתמחים תמורת שעות מטורפות - בכל זאת יש לי משפחה לפרנס (וכן, בעלי עובד ומרוויח יפה! אבל זה לא אומר כלום. הוא לא חייב לפרנס אותי, ובטח לא יכול לפרנס את ארבעתינו). אז החלטתי בנתיים לעזוב את הקריירה למען המשפחה. עכשיו תחשבי באיזה מצב את נמצאת - את בת 22. תסיימי את הלימודים לקראת גיל 30 (וזה בלי התמחות). את חושבת שהחבר הזה שלך יחכה לך בארץ ויממן אותך, ויחכה לך עד שתחזרי? ואחרי שתחזרי את תצטרכי ללמוד עוד, כדי לעבור את המבחנים של הארץ, שזה גם לא עושים מהיום למחר. איפה הוא בכל התמונה הזאת? מקווה שיש לך תשובות בשביל עצמך.

 

[eרון]

../images/Emo45.gif

מסכימה לחלוטין, עם דבריך ענתי. אני יכולה לומר שרק כיום שאני נשואה לו והחשבון משותף אני מרשה לעצמי וגם לא יותר מדי. אז כשהינו חברים בכלל לא הייתי חושבת על האופציה. חוץ מזה שכמו שענת אמרה אני לא בטוחה שהוא יחקה לך שבע שנים, ואת בטוחה שיהיה לך מאיפה לאחזיר אחר כך? או שלא התכוונת להחזיר? אני מצטערת אבל אני מאוד יכולה להבין אותו.

 

[incognito1980]

אז אולי אני טועה...

...אבל אני לא מבינה, איך גבר או אישה ירצו לגור כל החיים עם בן זוג מתוסכל מבחינה מקצועית, כאשר לו/ל היו את כל היכולות לעזור. מנקודת המבט שלי, זה בכלל לא קשור לחשבון משוץף כן או לא. לא מדובר פה בקניית תכשיטים ע"ח חבר ולא במימון הטיול להודו, אלא משהו שישפיע על כל חיים המשותפים שלנו. וכן, אני רוצה גם משפחה וגם קריירה, וזה מסתדר אם רוצים (לא עם כל בן זוג, ולא כל סוג של קריירה, אבל זו כבר שאלה אחרת). יכול להיות, שדעתי תשתנה, אבל כרגע אני לא מתכוונת לוותר על הגשמה עצמית בשביל "זוגיות".

 

[boon2]

לא בטוח

לא ציינת באיזה סכומים מדובר, אם הם "כבדים" או "פעוטים". אני מתאר לעצמי שהם יותר לכוון הכבד, אחרת הוא בודאי היה עוזר לך. אם הסכומים כבדים עולות שאלות נוספות שאולי (וההדגשה על אולי כי לא פרטת מספיק פרטים כדי לשפוט זאת) בו זוגך עדיין לא "התבשל" מספיק בזוגיות שלכם ועדיין לא מוכן למחוייבות אמיתית וסופית ובמקרה של פירוק אפשרי של החבילה, ההלואה הזו עלולה להקשות עליכם. גם בקשר מעבר הדירה לפי הדרישה שלך, אם יש לו עבודה טובה ומכניסה, אפשרויות קידום, אם הוא מעוגן במקום המגורים שלכם מבחינת חברה וכו' אמנם אין לו כל סיבה הגיונית לעבור דירה לעיר אחרת רק בגלל שאת חושבת להתחיל לפתח קריירה אפשרית. ולסיכום, האם זה זרח עליך שהדרישות שלך מקשר של חברות ומגורים משותפים לא מוגזמות מדי? האם בדרישות האלה את לא עלולה לגרום לו לחשוב שנית על כל המצב?

 

[ק א ס י ו פ א ה]

../images/Emo45.gif וממשיכה באותו קו עם סיפור קצר

היה לי חבר מאוד רציני. גרנו ביחד כבר כמה חודשים (בדירה שהוא שילם עליה שכירות וכל ההוצאות) והיה ברור שחתונה היא רק עניין של זמן. הוא היה בהיטק והרוויח טוב מאוד. אני הרווחתי פחות והייתי במצב כלכלי די דחוק. החלטנו לצאת לשבוע בפריז. הוא שילם ואני נתתי לו צ'ק על חצי הסכום. לא חשבתי לרגע שבגלל שהוא יכול להרשות לעצמו, הוא צריך לממן אותי. הוא לא פדה את הצ'ק. כמה חודשים אחרי החתונה הוא הוציא אותו וצחקנו שהוא אכל אותה כי הצ'ק התיישן. נראה לי שהיה חשוב לו לקבל ממני את הצ'ק. לא בגלל הכסף אלא בגלל התחושה שהוא לא "פרה חולבת" ושאני לא לוקחת אותו כמובן מאליו שהוא המפרנס.

 

[boon2]

נהדר

כל הכבוד בלי לנקות כל עמדה כי הרי הפרטים המלאים עלומים, משהו בסיפור של חברתנו הזכיר לי את הסיפור על הדייג ודג הזהב ואשתו הדורשנית

 

[ענתי 10]

כן. מוכר.

זה נראה נורא פשוט לעשות קריירה ולגדל ילדים ולהחזיק את הבית, שלא לדבר על הזוגיות שמשום מה את שמת במרכאות (ולא נראה לי שעשית את זה לא במודע). תשמעי, הבחירה בסופו של דבר היא שלך. וכמו שנשמע ממה שאת כותבת - את לא כתבת פה בשביל לקבל עצה, אלא בשביל לקבל חיזוק להחלטה שקיבלת, ולדעה שאת נעולה עליה. אבל לעזזל, נראה לך הגיוני שהבחור יממן אותך 7 שנים???

 

[moribat]

את לא טועה, אין זה קשור לטעות או לא

יש לך ציפיות מסויימיות, ונשאר להתמודד עם העובדה שבן זוגך לא חושב כמוך, ולא יפעל לפי מה שאת מצופה. נכון, הוא לא חייב לך כלום, אבל... ואני מאוד מזדהה איתך וחושבת כמוך. אין זו שאלה של מחויבות, זו שאלה של מה שאנחנו חשים כלפי בן זוג, עם הגישות שלנו. ומה לעשות, לא תמיד בן הזוג חושב כמונו. אני גם הייתי מצפה לתמיכה ועזרה, בדיוק כשם שאם המצב היה הפוך, זה היה להיפך!! ואת צודקת, העזרה כלפייך תהיה "השקעה" בעתיד המשותף שלכם. מעבר לעובדה של הפרנסה, הוא יזכה לבת זוג מסופקת מקצועית.וזה כל כך חשוב!! רק הסתייגות אחת- מקום המגורים.זה כזה שינוי מהותי..את צריכה לבדוק אם שני הדברים קשורים ביחד, האם ההסתייגות לעזור קשורה לעובדה שלא יכול לעבור לחו"ל, האם זה רק תרוץ, או לא.. רוצה להעיר עוד משהו לגבי ה"לא חייב".אני הייתי שואלת את עצמי האם יאמר גם בעתיד לבתו שתבקש ממנו עזרה ש"הוא לא חייב".בהחלט ייתכן שהוא לא יהיה חייב, אבל לי אישית לא מתאים בן זוג שירגיש שהוא לא חייב.הייתי רוצה בן זוג שירגיש טוטאלי, את הרצון לעזור.אדם כזה, סביר להניח שניתן להשען עליו ולסמוך עליו.גם כאשר "הוא לא חייב".

 

[ניקוי ראש]

מה החלוקה שלכם

בבית, הרי אמרת שאתם גרים יחד מי משלם מה? לגבי זה שהוא לא רוצה לשלם לך גם אני הייתי נפגעת אבל בואי נחשוב יותר ברצינות על הנושא. אתם לא נשואים ואתם צעירים מאוד יתכן יכול להיות שאני טועה אבל אני מכירה המון זוגות בגיל שלכם שהגבר מחליט שהוא רוצה להתנסות בעוד מערכות יחסים ואז הוא מבין או לא שהיחידה שהוא רוצה נמצאת מתחת לאף שלו. אגב אל תוותרי על ההגשמה העצמית שלך בשביל זוגיות זה לא צריך להפריע לך את יכולה לעבוד במלצרות או כל עבודה אחרת לסטודנטים ואם הוא יראה שאת רצינית אולי אז הוא יעזור לך אולי קשה לו עם זה שיהיה לך קל בחיים והוא רוצה שגם את תעבדי ותעריכי את החיים.

 

[Nataly A]

לדעתי

שניכם צודקים - כל אחד בנקודה הספציפית שלו. ראשית, כנראה שאתם רואים את המחויבות שלכם אחד כלפי השניה, באופן שונה אחד מהשניה. אני מבינה לחלוטין למה הוא מסרב לתת לך סכומים כאלה, ובטח ובטח לשנות מקום עבודה/מגורים בשביל זה. אני גם מבינה למה זה פוגע בך. שנית, עם כל ההערכה שלי לענתי, אני חושבת שזה פשוט לא לעניין שבחורה בת 22 צריכה לשבת ולבחור בין משפחה לקריירה - אם כבר מדברים על ימי הביניים. למיטב ידיעתי, לרוב הרופאות והרופאים בארץ יש משפחה...אז לומר שאת צריכה להתפשר על זה או זה - פשוט לא נכון. כמובן שלא צריך להקל ראש בשום דבר, וצריך לקחת בחשבון שדברים מסויימים יבואו על חשבון אחרים (כמו למשל לדחות הבאת ילד למועד אחר..לא שנראה לי שאתם מתכננים). אני בהחלט חושבת שאת צריכה ללכת לכיוון המיצוי העצמי שלך. אם זה אומר שלא תהיי איתו, אז זה מה שזה אומר. יש מחיר לכל דבר בחיים. אני עם בן הזוג שלי שנתיים, ואנחנו גרים יחד. הוא מממן לי את הלימודים (וזה המקצוע השני שאני לומדת, וכנראה אני אלמד מקצוע נוסף בעתיד) - אבל מצד שני המחוייבות שלנו אחד לשני היא מוחלטת. ואי אפשר לצפות מכל אחד לקפוץ כזאת מדרגה. זה לא מעיד על האהבה או חוסר האהבה שלו. את צריכה להחליט עם עצמך לאן את רוצה לקחת את החיים שלך...רק אל תצפי שהכל יזרום יחד איתך. אני מאחלת לך המון בהצלחה!

 

[ענתי 10]

כשאמרתי לבחור בין קריירה לבין משפחה

לא התכוונתי שלרופאים/עו"ד/אנשי הייטק וכו' אין משפחה. אבל כל דבר בא בזמן שלו, ויש סדר עדיפויות. אכן יותר קל קודם לעשות קריירה ואח"כ משפחה, ולא ההפך, כי כשכבר יש ילדים כמעט בלתי אפשרי לעשות קריירה (בהנחה כמובן שרוצים להשקיע במשפחה ולא שהילדים יגדלו אצל סבתא/מטפלת והבעל יוכל כל החיים מקדונלדס ואוכל מהמקפיא). וכן, אפשר לעשות קריירה ולהגשים את עצמכם גם במקצועות ועיסוקים אחרים. לא כולם צריכים להיות עורכי דין ורופאים. ומה קורה לאלה שמשקיעים את נשמתם בלימודים ובסוף לא מוצאים עבודה ונאלצים לעשות הסבה?? בקיצור משפחה לא סותרת קריירה. אבל אם הבחורה רוצה שהחבר שלה יממן אותה שנים על גבי שנים, כנראה שיש לה ציפיות לגביו. וגם קשה לי להאמין שקשר מרחוק (הוא כאן והיא בחו"ל) יחזיק מעמד לאורך השנים.

 

[ליאתשלשחר]

אני איתך

מבחינה מקצועית עליך לעשות מה שטוב לך ולמצות את היכולת שלך וכמובן מה שיתן לך סיפוק מקצועי. אני לא הייתי מצפה לתמיכה כלכלית אלא אם כן מערכת היחסים טובה ומבוססת. יכול להיות שהוא לא רואה עתיד איתך ולכן הוא לא עוזר לך? בלי קשר לכי עם הרצונות שלך ואל תתני למשהו לעצור אותך.

 

[ק א ס י ו פ א ה]

מסכימה איתך לגבי הקטע המקצועי

אבל היא צריכה לצאת מנקודת הנחה שהיא מקדמת את עצמה ולא לסמוך על מישהו שיפרנס אותה. בטח לא בשלב בזוגיות בו היא נמצאת.

 

[lilaaa1]

דעתי...

אני מבינה את הרצון שלך להתקדם בחיים ולהרגיש שאת "ממצה" את עצמך, אבל את דיברת רק על החלק הכספי, לא אמרת מה דעתו על זה שתלמדי בחו"ל, מה דעתו על זה שהוא צריך כביכול לעזוב את הכל בארץ, את הרצונות שלו, ואת הקריירה של עצמו לטובת שלך. אפשר להבין אותו. בתור אחת שלומדת רפואה בחו"ל, אני יכולה להגיד לך שאם זה מה שאת באמת רוצה לכי על זה, אבל יש דברים שאת צריכה להסתכל עלייהם בדרך... שימי את עצמך בנעליים שלו...

 

[מחזיר אהבות עתידיות]

ילדונת תתעוררי הדרישות שלך../images/Emo123.gif

מוגזמות למה מה קרה , מי את שתגידי לו מה לתת ואיך וכמה לתת.. כאשר בקושי יש לכם עבר מספיק כבסיס להיאחז בו לקראת המציאות.. ועוד עיצה לי אלייך ..אם תבואי ונניח היה לארג איתך..ונותן לך כרצונך.. תמיד תהיה לו עליונות איתך..באשר תרגישי מחוייבות לו ואסירת תודה.. יקירתי זוגיות זה לא משחק ילדים ..והגשמת חלומות כרצונך.. ונניח שלא היה לו כסף..היית נשארת עימו ??? התפיסה שלך שאחד אמור לעזור לשני נכונה היא..אך רק כשהקשר לטעמי יציב ושברורות המטרות והשאיפות כמו גם הצרכים של כל אחד.. לעזור תמיד אפשר במינון כזה או אחר..אבל למה יש לי תחושה שאת על גבול הפרזיטיות...מצטער ככה מבין אותך.. כי את כל הזמן מדברת על עצמך...בוא לא רוצה ככה וככה הוא לא מוכן ככה וככה ..אני מרגישה שצריכה פחות..לא למצות עצמי למה הוא לא רוצה...ועוד.. שאלת את עצמך מה בן זוגך רוצה באמת??? למה את חושבת על עצמך..במצב כזה בטוח לא הייתי אוחז בך אישית , אז ילדונת או שתתעוררי או שאת עלולה לחטוף חזק ולהשאר קירחת מכאן ומכאן.. או שהחיים ילמדו אותך..ככה זה.. מחזיר.. בפרץ של להט קל..