צריכה עצה...
ואם לא, אז שפכתי את מה שהיה לי בלב, לא רע, נכון ? טוב אז ככה, אני בשנות ה-30 לחיי, התחתנתי בגיל 26 למכור-ידעתי מראש שהוא מכור וחשבתי שאוכל לעזור לו, לשנות אותו, להיות שם בשבילו -ולתת לו הרבה כח תקווה אהבה ואמונה שאפשר להצליח. הוא היה מכור לסמים קשים, ולצערי גילתי בדרך הקשה שלא אהבה, לא אמונה ולא תקווה-קטונתי מלעזור לו.... כח בטח שלא נשאר לי בכלל. עזבתי אותו כשנולדה לנו תינוקת בת חצי שנה, הוא עבר מסלול שיקום והיום הוא נקי כבר שנתיים וקצת, פתח עסק עצמאי ושומר על עצמו מאוד-עושה כל מה שמכור משתקם צריך לעשות-הולך לקבוצות תמיכה,מדבר,מתייעץ... גם איתי לפעמים. אנחנו היינו חברים מאוד טובים מהתחלה ונשארנו ככה עד היום, היחסים בינינו מאוד חבריים ואמיתיים ואני יודעת שאני יכולה לסמוך עליו במאה אחוזים בכל דבר-והוא תמיד יהיה שם בשבילי ובשביל הילדה. הוא מאוד אוהב אותי ולא פעם אמר שהיה רוצה שניתן לזה עוד הזדמנות... אני פשוט חסמתי את הרגש כלפיו, לא הרשיתי לעצמי להרגיש כלום-כן אני יודעת זה נשמע קצת רובוטי, אבל אחרי הגיהנום שעברתי איתו ועם עצמי לפני שנפרדנו, הייתי לבד בעולם עם תינוקת... המשפחה שלי ניתקה איתי כל קשר, בלי עבודה, עם בטחון עצמי מרוסק לגמרי, ועברתי גם אני איזשוהיא תקופה של שיקום, שיחות אצל אשת מקצוע וגם טיפול בכדורים לתקופה מסויימת. העניין הוא שבימים האחרונים אני מרגישה שכן הייתי רוצה לתת לזה עוד הזדמנות, לנסות- לא לקפוץ למים בלי שום שיקול דעת, אני מתכוונת לגבות את עצמי בעזרת הטיפול והשיחות שאני ממשיכה, ויש לי חברות שמוכנות לתמוך בי המשפחה ברור שאין על מה לדבר בכלל... הוא בן אדם כל כך טוב וחם- ויש לו נשמה טהורה שהלב שלי פשוט הולך אחריו לפי כל חוקי ההגיון אין לי בכלל מה לחפש איתו בכלל... אבל הלב אומר אחרת והייתי רוצה לשמוע מה דעתכם? ברור שבסופו של דבר אני אעשה מה שאחליט, אבל תמיד טוב לשמוע עוד דעה, עוד עיצה. בגדול, אם אנחנו חוזרים לחיות יחד זה יהיה בשלבים, טיפין טיפין לא ישר לעבור לגור ביחד ולהתחיל להרחיב את המשפחה... ממש לא, זה יהיה בשיקול דעת מה גם שלמדנו שנינו מטעויות העבר. אשמח לשמוע, תודה.
ואם לא, אז שפכתי את מה שהיה לי בלב, לא רע, נכון ? טוב אז ככה, אני בשנות ה-30 לחיי, התחתנתי בגיל 26 למכור-ידעתי מראש שהוא מכור וחשבתי שאוכל לעזור לו, לשנות אותו, להיות שם בשבילו -ולתת לו הרבה כח תקווה אהבה ואמונה שאפשר להצליח. הוא היה מכור לסמים קשים, ולצערי גילתי בדרך הקשה שלא אהבה, לא אמונה ולא תקווה-קטונתי מלעזור לו.... כח בטח שלא נשאר לי בכלל. עזבתי אותו כשנולדה לנו תינוקת בת חצי שנה, הוא עבר מסלול שיקום והיום הוא נקי כבר שנתיים וקצת, פתח עסק עצמאי ושומר על עצמו מאוד-עושה כל מה שמכור משתקם צריך לעשות-הולך לקבוצות תמיכה,מדבר,מתייעץ... גם איתי לפעמים. אנחנו היינו חברים מאוד טובים מהתחלה ונשארנו ככה עד היום, היחסים בינינו מאוד חבריים ואמיתיים ואני יודעת שאני יכולה לסמוך עליו במאה אחוזים בכל דבר-והוא תמיד יהיה שם בשבילי ובשביל הילדה. הוא מאוד אוהב אותי ולא פעם אמר שהיה רוצה שניתן לזה עוד הזדמנות... אני פשוט חסמתי את הרגש כלפיו, לא הרשיתי לעצמי להרגיש כלום-כן אני יודעת זה נשמע קצת רובוטי, אבל אחרי הגיהנום שעברתי איתו ועם עצמי לפני שנפרדנו, הייתי לבד בעולם עם תינוקת... המשפחה שלי ניתקה איתי כל קשר, בלי עבודה, עם בטחון עצמי מרוסק לגמרי, ועברתי גם אני איזשוהיא תקופה של שיקום, שיחות אצל אשת מקצוע וגם טיפול בכדורים לתקופה מסויימת. העניין הוא שבימים האחרונים אני מרגישה שכן הייתי רוצה לתת לזה עוד הזדמנות, לנסות- לא לקפוץ למים בלי שום שיקול דעת, אני מתכוונת לגבות את עצמי בעזרת הטיפול והשיחות שאני ממשיכה, ויש לי חברות שמוכנות לתמוך בי המשפחה ברור שאין על מה לדבר בכלל... הוא בן אדם כל כך טוב וחם- ויש לו נשמה טהורה שהלב שלי פשוט הולך אחריו לפי כל חוקי ההגיון אין לי בכלל מה לחפש איתו בכלל... אבל הלב אומר אחרת והייתי רוצה לשמוע מה דעתכם? ברור שבסופו של דבר אני אעשה מה שאחליט, אבל תמיד טוב לשמוע עוד דעה, עוד עיצה. בגדול, אם אנחנו חוזרים לחיות יחד זה יהיה בשלבים, טיפין טיפין לא ישר לעבור לגור ביחד ולהתחיל להרחיב את המשפחה... ממש לא, זה יהיה בשיקול דעת מה גם שלמדנו שנינו מטעויות העבר. אשמח לשמוע, תודה.