צריכה עצה...
אני בת 22, והבעיה שלי בעצם זה אבא שלי. אבא שלי הוא בן אדם שבמשך כל החיים שלי עד כה, נדחף לי בכוח לחיים. אם אני עושה משהו, הוא לא יחכה שאני אבוא ואספר לו (אם אני בכלל ארצה לחלוק איתו את זה) אלא בא ושואל שאלות, ואם אני לא עונה לו, הוא אומר שאני לא אנושית, שאני לא משתפת אותו בשום דבר, לעומת זאת אם אני עונה לו הוא טוען שאני מתחצפת אליו. אני באופן אישי חושבת שאם אני רוצה לחלוק משהו עם מישהו, אני פשוט אבוא ואספר. אני ממש לא אוהבת שבאים ושואלים אותי שאלות בסגנון, נו אז דיברת עם..., הלכת לעשות כך וכך... עם אבא שלי אני מרגישה שהוא ממש נדחף לחיים שלי בכוח. הוא גם חושב שהוא יודע הכל על המערכות יחסים שהיו לי בחיים (וזה ממש תחום שאני לא פותחת בפני אף אחד מההורים שלי). אם הוא שואל אותי שאלה בתחום הזה ואני אומרת לו שזה עניין אישי, הוא נעלב מזה (אני לא חושבת שאני צריכה לשתף את ההורים שלי בהכל). כבר שבוע שלם שהוא "מחפש" להפיל עלי דברים. אני הולכת ללמוד באוניברסיטה בקרוב, וההורים שלי עשו לי חסכון בשביל זה. והוא מאיים עלי שהוא לא ישלם לי את הלימודים (זה לא שאין לי כסף, רק לא סכומים כאלה). כל יום יוצא שהוא אומר לי משהו, אני עונה לו והוא טוען שאני מתחצפת אליו. אמא שלי לעומת זאת בצד שלי, היא תומכת לגמרי ביציאה שלי מהבית (אני הולכת ללמוד בב"ש ולגור שם). אני ממש סובלת מאבא שלי, ובשבועות האחרונים זה נעשה פשוט בלתי נסבל. היום למשל הלכתי לקנות בגדים עם אמא שלי וגם אבא שלי היה שם. ומדדתי משהו והוא אמר שזה נראה עלי ממש זוועה, אני אמרתי לו בתגובה שין לנו בכלל אותו טעם בבגדים, ככה שזה לא ממש משנה. ואז הוא התחיל לצרוח עלי, מה את מתחצפת אלי בחנות מול אנשים, אני לא אשלם לך על הלימודים. אח"כ בבית אמא שלי התווכחה איתו על זה, היא צעקה עליו שהוא מחפש אותי כבר שבוע, שהוא שואל אותי שאלות שאפילו היא הייתה עונה לו באותה צורה כמוני. למעשה אחת הסיבות שאני עוברת ללמוד במקום רחוק זה כדי שאבא שלי לא יתקרב לשם ואלי וכדי שאני לא אאלץ לתת לו דין וחשבון על כל דבר. זה מוזר כי עם אמא שלי יש לי מערכת יחסים שהיא בסדר לגמרי, אנחנו מדברות על דברים ויש ביננו הבנה... אני לא יודעת מה לעשות עם העניין של אבא שלי, כי הוא ממש משגע אותי. מה גם שהעניין של הלימודים זה משהו שאני מתכננת כבר שנה וזה חשוב לי, אני לא יכולה לחכות עוד שנה ולפספס את ההיזדמנות שלי לצאת מהבית (כי באמת שאני לא יכולה פה יותר).
אני בת 22, והבעיה שלי בעצם זה אבא שלי. אבא שלי הוא בן אדם שבמשך כל החיים שלי עד כה, נדחף לי בכוח לחיים. אם אני עושה משהו, הוא לא יחכה שאני אבוא ואספר לו (אם אני בכלל ארצה לחלוק איתו את זה) אלא בא ושואל שאלות, ואם אני לא עונה לו, הוא אומר שאני לא אנושית, שאני לא משתפת אותו בשום דבר, לעומת זאת אם אני עונה לו הוא טוען שאני מתחצפת אליו. אני באופן אישי חושבת שאם אני רוצה לחלוק משהו עם מישהו, אני פשוט אבוא ואספר. אני ממש לא אוהבת שבאים ושואלים אותי שאלות בסגנון, נו אז דיברת עם..., הלכת לעשות כך וכך... עם אבא שלי אני מרגישה שהוא ממש נדחף לחיים שלי בכוח. הוא גם חושב שהוא יודע הכל על המערכות יחסים שהיו לי בחיים (וזה ממש תחום שאני לא פותחת בפני אף אחד מההורים שלי). אם הוא שואל אותי שאלה בתחום הזה ואני אומרת לו שזה עניין אישי, הוא נעלב מזה (אני לא חושבת שאני צריכה לשתף את ההורים שלי בהכל). כבר שבוע שלם שהוא "מחפש" להפיל עלי דברים. אני הולכת ללמוד באוניברסיטה בקרוב, וההורים שלי עשו לי חסכון בשביל זה. והוא מאיים עלי שהוא לא ישלם לי את הלימודים (זה לא שאין לי כסף, רק לא סכומים כאלה). כל יום יוצא שהוא אומר לי משהו, אני עונה לו והוא טוען שאני מתחצפת אליו. אמא שלי לעומת זאת בצד שלי, היא תומכת לגמרי ביציאה שלי מהבית (אני הולכת ללמוד בב"ש ולגור שם). אני ממש סובלת מאבא שלי, ובשבועות האחרונים זה נעשה פשוט בלתי נסבל. היום למשל הלכתי לקנות בגדים עם אמא שלי וגם אבא שלי היה שם. ומדדתי משהו והוא אמר שזה נראה עלי ממש זוועה, אני אמרתי לו בתגובה שין לנו בכלל אותו טעם בבגדים, ככה שזה לא ממש משנה. ואז הוא התחיל לצרוח עלי, מה את מתחצפת אלי בחנות מול אנשים, אני לא אשלם לך על הלימודים. אח"כ בבית אמא שלי התווכחה איתו על זה, היא צעקה עליו שהוא מחפש אותי כבר שבוע, שהוא שואל אותי שאלות שאפילו היא הייתה עונה לו באותה צורה כמוני. למעשה אחת הסיבות שאני עוברת ללמוד במקום רחוק זה כדי שאבא שלי לא יתקרב לשם ואלי וכדי שאני לא אאלץ לתת לו דין וחשבון על כל דבר. זה מוזר כי עם אמא שלי יש לי מערכת יחסים שהיא בסדר לגמרי, אנחנו מדברות על דברים ויש ביננו הבנה... אני לא יודעת מה לעשות עם העניין של אבא שלי, כי הוא ממש משגע אותי. מה גם שהעניין של הלימודים זה משהו שאני מתכננת כבר שנה וזה חשוב לי, אני לא יכולה לחכות עוד שנה ולפספס את ההיזדמנות שלי לצאת מהבית (כי באמת שאני לא יכולה פה יותר).