צריכה עצה
טוב,אז ככה... אני כבר הרבה זמן מוטרדת ורע לי בקשר לזה ואני לא כל כך יודעת מה לעשות,יש לי חברה שאני לא יודעת, איך להגדיר אותה...כאילו היא יכולה לומר עליי שאני אולי חברה טובה שלי,אני לא יכולה לומר אותו הדבר עליה... היא לא מכירה אותי,כמו שאני מכירה אותה,היא אף פעם לא באמת הייתה שם בשבילי,כמו שאני תמיד הייתי שם בשבילה,אבל איכשהו הקשר אף פעם לא התנתק,כי אני תמיד קצת התרחקתי והיא תמיד "לחצה",באה,מתקשרת, תמיד הייתי נחמדה והייתי עונה בנימוס,בעיקר מספקת לה "אוזן קשבת" לכל הצרות שלה (טיפוס דיכאוני וממורמר) לפני חצי שנה קרה לה אסון,בעלה נפצע בתאונת עבודה ונפצע קשה,הוא יצא מסכנה אך עדיין בשיקום והטיפול הוא ארוך מאוד,כל התקופה הזו,לא היה יום אחד שלא התקשרתי לשאול מה קורה,אומנם לא ביקרתי הרבה(מדובר במרחק של שעה נסיעה ויש לי 3 ילדים ואני עובדת משרה מלאה)אך בערך אחת לשבועיים,שבביקור הזה אני תמיד מביאה לה מתנות להרגשה הטובה,מזמינה לקפה,עוזרת לה בסידורים ונמצאת איתה כל אחר הצהריים עד שעות הלילה,המאוחרות.בכל הזמן הזה היא כל הזמן משווה אותי לחברות הרווקות שלנו שבאות יותר,לכמה היא מרגישה שאני לא מספיק שם,עושה איתי כל מיני "חשבונות","עוקצת" אותי כשאני מתקשרת ועוד. אני מבינה מאוד שהיא בתקופה קשה,אני גם לא מצפה שתעריך את המעט כביכול שאני עושה,אך למה לפגוע ככה,אני נותנת את המקסימום שאני יכולה וזה גם ככה לחברה שמלכתחילה אני לא מגדירה אותה, הכי טובה שלי.אני כבר לא רוצה להיות שם בשבילה,אך מצד שני ייסורי המצפון,איך אני נוטשת אותה דווקא עכשיו...רע לי כשאני איתה,כי היא מתייחסת אליי לא יפה,אך רע לי לא להתייחס אליה ולנתק איתה קשר,ניסיתי להסביר לה שאני עושה מה שאני יכולה ושזה פוגע. אז היא כאילו מבינה ויום למחרת שוב אותו הסרט.... אני גם מרגישה שאני איתה שהיא תמיד מנצלת אותי "לכי לפה,תבואי לשם,תקני לי" זה לא שאני לא מציאה לעזור מיוזמתי והייתי עושה את אותם הדברים גם מבלי שתאמר,אך עצם ההרגשה הזו,איך שהיא מבקשת ומצפה וגם לא מעריכה בסוף,פוגעת ונותנת לי להרגיש רע. אני כבר לא יודעת מה לעשות...
טוב,אז ככה... אני כבר הרבה זמן מוטרדת ורע לי בקשר לזה ואני לא כל כך יודעת מה לעשות,יש לי חברה שאני לא יודעת, איך להגדיר אותה...כאילו היא יכולה לומר עליי שאני אולי חברה טובה שלי,אני לא יכולה לומר אותו הדבר עליה... היא לא מכירה אותי,כמו שאני מכירה אותה,היא אף פעם לא באמת הייתה שם בשבילי,כמו שאני תמיד הייתי שם בשבילה,אבל איכשהו הקשר אף פעם לא התנתק,כי אני תמיד קצת התרחקתי והיא תמיד "לחצה",באה,מתקשרת, תמיד הייתי נחמדה והייתי עונה בנימוס,בעיקר מספקת לה "אוזן קשבת" לכל הצרות שלה (טיפוס דיכאוני וממורמר) לפני חצי שנה קרה לה אסון,בעלה נפצע בתאונת עבודה ונפצע קשה,הוא יצא מסכנה אך עדיין בשיקום והטיפול הוא ארוך מאוד,כל התקופה הזו,לא היה יום אחד שלא התקשרתי לשאול מה קורה,אומנם לא ביקרתי הרבה(מדובר במרחק של שעה נסיעה ויש לי 3 ילדים ואני עובדת משרה מלאה)אך בערך אחת לשבועיים,שבביקור הזה אני תמיד מביאה לה מתנות להרגשה הטובה,מזמינה לקפה,עוזרת לה בסידורים ונמצאת איתה כל אחר הצהריים עד שעות הלילה,המאוחרות.בכל הזמן הזה היא כל הזמן משווה אותי לחברות הרווקות שלנו שבאות יותר,לכמה היא מרגישה שאני לא מספיק שם,עושה איתי כל מיני "חשבונות","עוקצת" אותי כשאני מתקשרת ועוד. אני מבינה מאוד שהיא בתקופה קשה,אני גם לא מצפה שתעריך את המעט כביכול שאני עושה,אך למה לפגוע ככה,אני נותנת את המקסימום שאני יכולה וזה גם ככה לחברה שמלכתחילה אני לא מגדירה אותה, הכי טובה שלי.אני כבר לא רוצה להיות שם בשבילה,אך מצד שני ייסורי המצפון,איך אני נוטשת אותה דווקא עכשיו...רע לי כשאני איתה,כי היא מתייחסת אליי לא יפה,אך רע לי לא להתייחס אליה ולנתק איתה קשר,ניסיתי להסביר לה שאני עושה מה שאני יכולה ושזה פוגע. אז היא כאילו מבינה ויום למחרת שוב אותו הסרט.... אני גם מרגישה שאני איתה שהיא תמיד מנצלת אותי "לכי לפה,תבואי לשם,תקני לי" זה לא שאני לא מציאה לעזור מיוזמתי והייתי עושה את אותם הדברים גם מבלי שתאמר,אך עצם ההרגשה הזו,איך שהיא מבקשת ומצפה וגם לא מעריכה בסוף,פוגעת ונותנת לי להרגיש רע. אני כבר לא יודעת מה לעשות...