צריכה עצה..
אני ארשום בקצרה.. כדי לא להעמיס אנחנו יחד כמעט שנתיים, חצי שנה גרים ביחד, הוא בחור מקסים וטוב אבל לפעמים אני מרגישה שאני כמו אש, בוערת, קופצת תזזיתית והוא כמו מים, זורם אבל לא תמיד לכיוון הנכון. הוא בן 26 ועוד לא מצא את עצמו, מחפש את עצמו בעבודות מזדמנות אחרי שפרש מהלימודים מחוסר עניין, הוא עוד לא יודע מה מעניין אותו ואני יותר עם הרגליים על הקרקע. לא מפריע לי שהוא לא לומד לא כמו שמפריע לי שהוא חסר מוטיבציה לעשות משהו בחיים ופשוט חי יום ביומו בשגרה לא מעניינת או מאתגרת. יש דברים שהוא מנסה להשתפר בהם יאמר לזכותו, רומנטיקה, יחס ותשומת לב, דברים שאני צריכה במינונים סטנדרטיים, אבל לעיתים גם לזה קשה לו להגיע. הוא באמת רוצה ומנסה להשתדל אבל אני מרגישה שמשהו חסר. אהבה צריך ללבות אבל יש גם גבול לכמות האנרגיה שאני יכולה לתת מבלי לקבל חזרה. גם בחיים היומיומיים בבית אני זו שעושה את הרב, ולוא דווקא כי אני רוצה אלא כי אם אני לא יעשה דברים לא ייעשו, בין אם זה נקיון, קניות וכו', זו סוג של אדישות שהוא מנסה לצאת ממנה אבל עדיין מתקשה. שקלתי לחתוך, לעבור דירה, הויכוחים בינינו הם תמיד על אותו דבר, תמיד יש רגיעה של שבועיים ואז שוב.. אני מרגישה שאני כבר לא יכולה לעמוד בזה ומצד שני לא עוזבת. קשה לי כי הוא אדם טוב ומתחשב ומתייחס אלי בכבוד ועוד לא יצאתי עם אדם כמוהו, אבל יש דברים באופי שלו שקשה לי להשלים איתם ואני לא מנסה להתיימר לחשוב שאני יכולה לשנות אותם.. ההתלבטות שלי אם לתת זה עוד צ'אנס או שפשוט להגיד די, מספיק. עם כל הכאב והצער.. אשמח לשמוע תובנות
אני ארשום בקצרה.. כדי לא להעמיס אנחנו יחד כמעט שנתיים, חצי שנה גרים ביחד, הוא בחור מקסים וטוב אבל לפעמים אני מרגישה שאני כמו אש, בוערת, קופצת תזזיתית והוא כמו מים, זורם אבל לא תמיד לכיוון הנכון. הוא בן 26 ועוד לא מצא את עצמו, מחפש את עצמו בעבודות מזדמנות אחרי שפרש מהלימודים מחוסר עניין, הוא עוד לא יודע מה מעניין אותו ואני יותר עם הרגליים על הקרקע. לא מפריע לי שהוא לא לומד לא כמו שמפריע לי שהוא חסר מוטיבציה לעשות משהו בחיים ופשוט חי יום ביומו בשגרה לא מעניינת או מאתגרת. יש דברים שהוא מנסה להשתפר בהם יאמר לזכותו, רומנטיקה, יחס ותשומת לב, דברים שאני צריכה במינונים סטנדרטיים, אבל לעיתים גם לזה קשה לו להגיע. הוא באמת רוצה ומנסה להשתדל אבל אני מרגישה שמשהו חסר. אהבה צריך ללבות אבל יש גם גבול לכמות האנרגיה שאני יכולה לתת מבלי לקבל חזרה. גם בחיים היומיומיים בבית אני זו שעושה את הרב, ולוא דווקא כי אני רוצה אלא כי אם אני לא יעשה דברים לא ייעשו, בין אם זה נקיון, קניות וכו', זו סוג של אדישות שהוא מנסה לצאת ממנה אבל עדיין מתקשה. שקלתי לחתוך, לעבור דירה, הויכוחים בינינו הם תמיד על אותו דבר, תמיד יש רגיעה של שבועיים ואז שוב.. אני מרגישה שאני כבר לא יכולה לעמוד בזה ומצד שני לא עוזבת. קשה לי כי הוא אדם טוב ומתחשב ומתייחס אלי בכבוד ועוד לא יצאתי עם אדם כמוהו, אבל יש דברים באופי שלו שקשה לי להשלים איתם ואני לא מנסה להתיימר לחשוב שאני יכולה לשנות אותם.. ההתלבטות שלי אם לתת זה עוד צ'אנס או שפשוט להגיד די, מספיק. עם כל הכאב והצער.. אשמח לשמוע תובנות
