שלושים כמו תשעים
New member
צריכה עצה חמה
אני עם בן זוגי לא מעט זמן. אפשר לומר שחוויתי בזמן הזה יותר ירידות מאשר עליות או בכלל קו ישר.בלעתי לאורך תקופה מאוד ארוכה הרבה מאוד חצץ וצפרדעים מתוך אמונה שכך צריך להיות, זוגיות בצל עבודה קשה כי אלו הם החיים.
אני חושבת שגם אני רוב הסיכויים טעיתי, בין אם זה מחוסר ביטחון, נאיביות, אי הבנה או כל מקרה אחר שהצד השני הבין אחרת ממה שזה אמור להיות אך, אני מדגישה ששום דבר לא היה מכוונת זדון ותמיד שמרתי אמונים והשתדלתי להיות בסדר וכמובן, בדרכי שלי תמיד התנצלתי אם הרגשתי שלא הייתי בסדר.
אני לא רכושנית, לא קנאית ולא נקמנית אבל כמות הידידות שלו כבר מתחילה לעלות לי על העצבים, בלשון עדינה. למה? כי הן מתחילות להתהלך לי כבר בין הרגליים, ואני קנאית לפרטיות שלי ובטח שמתחיל להפריע לי שמנצלים אותי, סליחה.
שרשרת בנות.
השתמשו בי, פגעו בי ויותר מכך, שיקרו לו פעמים לגביי כדי לקבל מקום שם לידו. התעלמתי ובכל פעם, התרחקתי ממנו כמה מטרים נוספים עד שלא רק היה מרחק אלא גם חומה מצדי (גם היום).
התנהגתי לכאורה כרגיל כי ידעתי והבנתי שאולי כל החברויות האלה התחילו מרצון לפלירט בלתי מזיק או כל אינטרס אחר שלא בא לי להכנס אליו אבל לא היתה לו באמת כוונה להזיק לי, הוא פשוט כזה, רק שהוא לא הבין שככל שרצה להרגיש X, זה החליש אותו כי יש פה כבר יותר מדי "ידידות".
שתקתי והמשכתי הלאה.
כל פעם שהיה רב עם אחת מהן, מצבי הרוח שלו היו משתנים, אי אפשר היה כבר לעקוב על סדר יום, נכנסות לי לרוטינה, דבר שמאד השפיע עלי ובטח מההתנהגות הדבילית והילדותית שלהן.
שרשרת שהיא עד היום, כשכל פעם מישהי אחרת מסתובבת לי בין הרגליים, מלקקת לי ואחר כך תוקעת, מגלגלת לי את הסכין ומעמידה בפניי מבחנים חדשים.
המבט הזחוח שהן מתהלכות איתו שקוף לי מקילומטרים, כשאני יודעת שהרבה ממנו הוא כי הן יודעות ומשתפות איתו משהו שקשור גם אלי,בין היתר כמובן.
ושוב, במחשבה שלי "סבבה, ידידות שלך, תעשה מה שאתה רוצה".
רק שייאמר לזכותו שאם הוא עד לפגיעה שלהן בי, הוא עורף להן את הראש בלי רחמים (ובגלל זה הלשון שלהן מאוד ארוכה).
בתוך תוכו הוא יודע שאני מקבלת אותו איך שהוא, שאני יודעת ששום דבר אינו באמת נגדי אבל הוא לא באמת מפנים שלא משנה מאיזו סיבה ומי מהן נמצאת כרגע בתור, לא רק הוא נפגע אלא גם אני ולא משנה איזה ועד כמה גארנטי הוא יעמיד מולן, הן הופכות למשהו אחר, פוגעני לאחרים.
הוא לא באמת מפנים שהכוח של האחד הוא השני ולא לחוד. אין פה עניין או שיקול של אהבה או תשוקה או בלעדיות כלשהי מאשר הגיון בסיסי שאומר שברגע שאתה בוגד בחברות מול הפרטנר שלך, ולא משנה איזו ידידות זו/ או אפילו אם קיים אינטרס (כי זו לא חייבת להיות בכלל אהבה ואני לא נכנסת לזה), האחרים מבינים ומקבלים אותך אחרת, ולא לחיוב, שלא נאמר אתה תמיד מפספס את המטרה, הרי איך מסתכלים עלי? איך מסתכלים עליך?
בנאמנות יש כוח עצום שלא ניתן לכמת או להעריך אפילו בחוזה. ואת זה למדתי על בשרי ומניסיון באבחנת זוגות מצליחים שעברו כמה וכמה שנים יחד.
היום, תאכלס, זה לא משנה מה אני משדרת לכאורה, אני פשוט לא מאמינה לאף אחת (ואחד) ובתוך תוכן הן (וגם הוא) יודעות את זה.
אני רוצה להבהיר שאני מקבלת אותו על חסרונותיו וחוזקותיו כי זה האדם שבחרתי להיות לידו אחרי שבחנתי ואהבתי את המכלול שבו, כאדם, כחבר שיודע באמת להיות מסור, בעל אהבה למושגים שאני מאמינה בהם ולרגישות הפנימית האלוהית שלו לאנשים, שזו גם החולשה הגדולה שלי.
הוא מיוחד במינו, בעל חוכמה ובגרות פנימית, פיקח כמו שד ויודע תמיד לראות את הנקודה הסופית שכולם מפספסים. הוא גם TEAM PLAYER אמיתי, החברים שלו באמת אוהבים אותו (גם אלו שאני יודעת בוודאות שמקנאים בו, כי מה לעשות, הוא באמת שאקל) ואנשים לא שוכחים אותו, הוא חשוב להם.
מעבר לסוגיה הזו בינינו, קיימים בינינו כבוד עצום והערכה הדדית למי שאנחנו כאנשים וכפרטנרים, רק שלפעמים התקשורת בינינו מאוד חלודה כי נוצר כבר מרחק שלדעתי אין לו גשר, כשאני תרמתי רבות, בריחוק שלי למשל. היה מדובר בשיאים שלא יכולתי להתמודד מולם, כשהכל היה פרוש לפניי ונוכחתי לראות שהקריבו אותי, שני הצדדים, זה שהתחנף וזה שהתרצה.
בשיחות שלא קשורות בכלל הוא לפעמים באמת חסר אונים וטוען שהוא לא מבין אותי (טוב נו, לא רק בעיניו אני לפעמים לא מובנת) אבל מסתבר שעם כל הכבוד וההערכה, אין בינינו הרבה פעמים הבנה לרעיונות שאנחנו מעלים, לביטוי ה"אני" שלנו ובטח לסוג מצב רוח רק שמאד מוזר שעם כל זאת, יש לנו הרבה מאוד רגעים נעימים יחד.
אני חושבת שכל קשר הוא חברות ומשם הוא צומח,
חברות היא ערך עליון עבורי ובדיוק שם, פגעו בי.
לדבר איתו אני לא יכולה כי אני כבר בשלב שלא משנה מה אגיד, אני לא מובנת. ומלבד המעטפת השקופה שעוטפת אותנו, לא נותר מאיתנו כלום בעצם, כך שזה מחליש אותי ובטח שאותו.
רק שאני חושבת שקיים בכל זאת רצון הדדי לקיים או אולי לשקם את החברות המיוחדת בינינו ולהיות באמת פרטנרים שיכולים לסמוך אחד על השניה, כשאין את זה,
השאלה היא איך אני יכולה לשכוח ולהעביר את עצמי לתקשורת כזו שלא תגרום לי לסגת כל פעם מחדש?
תודה למשיאי העצות.
אני עם בן זוגי לא מעט זמן. אפשר לומר שחוויתי בזמן הזה יותר ירידות מאשר עליות או בכלל קו ישר.בלעתי לאורך תקופה מאוד ארוכה הרבה מאוד חצץ וצפרדעים מתוך אמונה שכך צריך להיות, זוגיות בצל עבודה קשה כי אלו הם החיים.
אני חושבת שגם אני רוב הסיכויים טעיתי, בין אם זה מחוסר ביטחון, נאיביות, אי הבנה או כל מקרה אחר שהצד השני הבין אחרת ממה שזה אמור להיות אך, אני מדגישה ששום דבר לא היה מכוונת זדון ותמיד שמרתי אמונים והשתדלתי להיות בסדר וכמובן, בדרכי שלי תמיד התנצלתי אם הרגשתי שלא הייתי בסדר.
אני לא רכושנית, לא קנאית ולא נקמנית אבל כמות הידידות שלו כבר מתחילה לעלות לי על העצבים, בלשון עדינה. למה? כי הן מתחילות להתהלך לי כבר בין הרגליים, ואני קנאית לפרטיות שלי ובטח שמתחיל להפריע לי שמנצלים אותי, סליחה.
שרשרת בנות.
השתמשו בי, פגעו בי ויותר מכך, שיקרו לו פעמים לגביי כדי לקבל מקום שם לידו. התעלמתי ובכל פעם, התרחקתי ממנו כמה מטרים נוספים עד שלא רק היה מרחק אלא גם חומה מצדי (גם היום).
התנהגתי לכאורה כרגיל כי ידעתי והבנתי שאולי כל החברויות האלה התחילו מרצון לפלירט בלתי מזיק או כל אינטרס אחר שלא בא לי להכנס אליו אבל לא היתה לו באמת כוונה להזיק לי, הוא פשוט כזה, רק שהוא לא הבין שככל שרצה להרגיש X, זה החליש אותו כי יש פה כבר יותר מדי "ידידות".
שתקתי והמשכתי הלאה.
כל פעם שהיה רב עם אחת מהן, מצבי הרוח שלו היו משתנים, אי אפשר היה כבר לעקוב על סדר יום, נכנסות לי לרוטינה, דבר שמאד השפיע עלי ובטח מההתנהגות הדבילית והילדותית שלהן.
שרשרת שהיא עד היום, כשכל פעם מישהי אחרת מסתובבת לי בין הרגליים, מלקקת לי ואחר כך תוקעת, מגלגלת לי את הסכין ומעמידה בפניי מבחנים חדשים.
המבט הזחוח שהן מתהלכות איתו שקוף לי מקילומטרים, כשאני יודעת שהרבה ממנו הוא כי הן יודעות ומשתפות איתו משהו שקשור גם אלי,בין היתר כמובן.
ושוב, במחשבה שלי "סבבה, ידידות שלך, תעשה מה שאתה רוצה".
רק שייאמר לזכותו שאם הוא עד לפגיעה שלהן בי, הוא עורף להן את הראש בלי רחמים (ובגלל זה הלשון שלהן מאוד ארוכה).
בתוך תוכו הוא יודע שאני מקבלת אותו איך שהוא, שאני יודעת ששום דבר אינו באמת נגדי אבל הוא לא באמת מפנים שלא משנה מאיזו סיבה ומי מהן נמצאת כרגע בתור, לא רק הוא נפגע אלא גם אני ולא משנה איזה ועד כמה גארנטי הוא יעמיד מולן, הן הופכות למשהו אחר, פוגעני לאחרים.
הוא לא באמת מפנים שהכוח של האחד הוא השני ולא לחוד. אין פה עניין או שיקול של אהבה או תשוקה או בלעדיות כלשהי מאשר הגיון בסיסי שאומר שברגע שאתה בוגד בחברות מול הפרטנר שלך, ולא משנה איזו ידידות זו/ או אפילו אם קיים אינטרס (כי זו לא חייבת להיות בכלל אהבה ואני לא נכנסת לזה), האחרים מבינים ומקבלים אותך אחרת, ולא לחיוב, שלא נאמר אתה תמיד מפספס את המטרה, הרי איך מסתכלים עלי? איך מסתכלים עליך?
בנאמנות יש כוח עצום שלא ניתן לכמת או להעריך אפילו בחוזה. ואת זה למדתי על בשרי ומניסיון באבחנת זוגות מצליחים שעברו כמה וכמה שנים יחד.
היום, תאכלס, זה לא משנה מה אני משדרת לכאורה, אני פשוט לא מאמינה לאף אחת (ואחד) ובתוך תוכן הן (וגם הוא) יודעות את זה.
אני רוצה להבהיר שאני מקבלת אותו על חסרונותיו וחוזקותיו כי זה האדם שבחרתי להיות לידו אחרי שבחנתי ואהבתי את המכלול שבו, כאדם, כחבר שיודע באמת להיות מסור, בעל אהבה למושגים שאני מאמינה בהם ולרגישות הפנימית האלוהית שלו לאנשים, שזו גם החולשה הגדולה שלי.
הוא מיוחד במינו, בעל חוכמה ובגרות פנימית, פיקח כמו שד ויודע תמיד לראות את הנקודה הסופית שכולם מפספסים. הוא גם TEAM PLAYER אמיתי, החברים שלו באמת אוהבים אותו (גם אלו שאני יודעת בוודאות שמקנאים בו, כי מה לעשות, הוא באמת שאקל) ואנשים לא שוכחים אותו, הוא חשוב להם.
מעבר לסוגיה הזו בינינו, קיימים בינינו כבוד עצום והערכה הדדית למי שאנחנו כאנשים וכפרטנרים, רק שלפעמים התקשורת בינינו מאוד חלודה כי נוצר כבר מרחק שלדעתי אין לו גשר, כשאני תרמתי רבות, בריחוק שלי למשל. היה מדובר בשיאים שלא יכולתי להתמודד מולם, כשהכל היה פרוש לפניי ונוכחתי לראות שהקריבו אותי, שני הצדדים, זה שהתחנף וזה שהתרצה.
בשיחות שלא קשורות בכלל הוא לפעמים באמת חסר אונים וטוען שהוא לא מבין אותי (טוב נו, לא רק בעיניו אני לפעמים לא מובנת) אבל מסתבר שעם כל הכבוד וההערכה, אין בינינו הרבה פעמים הבנה לרעיונות שאנחנו מעלים, לביטוי ה"אני" שלנו ובטח לסוג מצב רוח רק שמאד מוזר שעם כל זאת, יש לנו הרבה מאוד רגעים נעימים יחד.
אני חושבת שכל קשר הוא חברות ומשם הוא צומח,
חברות היא ערך עליון עבורי ובדיוק שם, פגעו בי.
לדבר איתו אני לא יכולה כי אני כבר בשלב שלא משנה מה אגיד, אני לא מובנת. ומלבד המעטפת השקופה שעוטפת אותנו, לא נותר מאיתנו כלום בעצם, כך שזה מחליש אותי ובטח שאותו.
רק שאני חושבת שקיים בכל זאת רצון הדדי לקיים או אולי לשקם את החברות המיוחדת בינינו ולהיות באמת פרטנרים שיכולים לסמוך אחד על השניה, כשאין את זה,
השאלה היא איך אני יכולה לשכוח ולהעביר את עצמי לתקשורת כזו שלא תגרום לי לסגת כל פעם מחדש?
תודה למשיאי העצות.
