toxic babe
New member
צריכה עידוד
נתחיל מזה שעדיין לא נפרדנו אבל הדרך לשם מאוד קצרה. חשבתי שאהבה יכולה לנצח את הכל, למרות המרחק, הצבא וכל מה שמתלווה לזה אבל הכל מוכיח על ההפך. הצבא פשוט שטף לו את המוח, פשוטו כמשמעו, הוא ממשיך להיות קרבי למרות שקשה לו נפשית עם זה. יש תמיד סיכוי שהוא יפצע פיזית, אבל אין ספק שנפשית הוא נפצע והוא יהיה נכה מזה לכל החיים. לא כל אחד יכול להתמודד עם המראות והזוועות בשדה הקרב. מה שבאמת גרם לי לחשוב זה המקרה האחרון שקרה. בשבוע שעבר דיברנו בכיף באמת שהייתה אחלה שיחה, מהשיחות האלה שאת אף פעם את לא רוצה שיסתיימו. הוא אמר שהוא יבוא אליי בסוף השבוע. אמר אז אמר. ואז הם נכנסו לשטח, כנראה שהיה קשה מהרגיל כי כמה חיילים נפצעו והוא אישית לא נפצע אבל שוב כמו שאמרתי מקודם, הפציעה שלו היא נפשית. הוא אמר שהוא צריך זמן עם עצמו להבין את מה שקרה לו, להתמודד עם זה לבד ולכן לא בטוח שהוא יבוא אליי. בכל מקרה הוא השאיר לי תקווה שהוא דווקא כן יבוא, שהוא רק צריך לישון כמו שצריך. אבל אז הגיע סופשבוע ואני מקבלת אסאמאס- אני סוגר שבת. הוא החליט על דעת עצמו לסגור שבת, כדי להיות עם עצמו, עם אנשים שמבינים אותו שהיו איתו באותה סיטואציה. אז איפה זה שם אותי? חוץ מהדברים האלו הוא לא שיתף אותי בכלום, לא התקשר אליי, לא התעניין בשלומי. עבר עליי סופשבוע ממש קשה לא הפסקתי לבכות לדקה. נזכרתי במילים שהוא אמר לי פעם: אני רוצה להיות איתך בזמנים הטובים וגם בזמנים הרעים. לאן זה נעלם פתאום? הנה הגיע הרגע ואתה לא מוכן לפרוק את זה, אני כאן בשביל לתמוך בך, בשביל זה אני כאן, לא רק בשביל לשמוח איתך ולעשות איתך שטויות. ברגעים רציניים באמת הוא כאילו נמחק מהעולם, לא אכפת לו משום דבר כולל אותי. זה נראה לכם נורמלי? אני לא יודעת מה לעשות עם עצמי, מצד אחד אני לא רוצה לסיים את הקשר הזה סתם בגלל איזה משבר שעובר עליו ומשפיע עליי בצורה עקיפה. מצד שני הסיטואציה הזאת יכולה לקרות שוב, רוב הסיכויים שזה יחזור על עצמו כך או אחרת. שלא תבינו לא נכון, טוב לי איתו, כשאני איתו אני בשמיים, אני אוהבת אותו למרות הכל. אבל אני פשוט לא יכולה עם היחס הזה. זה חונק אותי. אמרתי לו שאני לא יכולה יותר לסמוך עליו ושאת השנה החדשה אני אבלה עם חברות. הוא כמובן לקח את זה קצת קשה כי כשמקודם דיברנו הוא אמר שהוא בטוח ייצא ושהוא רוצה להיות איתי. אבל את האמת, אני לא יכולה לקחת את הסיכון הזה, את ה"אולי". נמאס לי כבר לבטל את כל התוכניות שלי למענו, נמאס לי שאני צריכה לתכנן את הדברים שלי לפי הלו"ז שלו. מה לעשות??
נתחיל מזה שעדיין לא נפרדנו אבל הדרך לשם מאוד קצרה. חשבתי שאהבה יכולה לנצח את הכל, למרות המרחק, הצבא וכל מה שמתלווה לזה אבל הכל מוכיח על ההפך. הצבא פשוט שטף לו את המוח, פשוטו כמשמעו, הוא ממשיך להיות קרבי למרות שקשה לו נפשית עם זה. יש תמיד סיכוי שהוא יפצע פיזית, אבל אין ספק שנפשית הוא נפצע והוא יהיה נכה מזה לכל החיים. לא כל אחד יכול להתמודד עם המראות והזוועות בשדה הקרב. מה שבאמת גרם לי לחשוב זה המקרה האחרון שקרה. בשבוע שעבר דיברנו בכיף באמת שהייתה אחלה שיחה, מהשיחות האלה שאת אף פעם את לא רוצה שיסתיימו. הוא אמר שהוא יבוא אליי בסוף השבוע. אמר אז אמר. ואז הם נכנסו לשטח, כנראה שהיה קשה מהרגיל כי כמה חיילים נפצעו והוא אישית לא נפצע אבל שוב כמו שאמרתי מקודם, הפציעה שלו היא נפשית. הוא אמר שהוא צריך זמן עם עצמו להבין את מה שקרה לו, להתמודד עם זה לבד ולכן לא בטוח שהוא יבוא אליי. בכל מקרה הוא השאיר לי תקווה שהוא דווקא כן יבוא, שהוא רק צריך לישון כמו שצריך. אבל אז הגיע סופשבוע ואני מקבלת אסאמאס- אני סוגר שבת. הוא החליט על דעת עצמו לסגור שבת, כדי להיות עם עצמו, עם אנשים שמבינים אותו שהיו איתו באותה סיטואציה. אז איפה זה שם אותי? חוץ מהדברים האלו הוא לא שיתף אותי בכלום, לא התקשר אליי, לא התעניין בשלומי. עבר עליי סופשבוע ממש קשה לא הפסקתי לבכות לדקה. נזכרתי במילים שהוא אמר לי פעם: אני רוצה להיות איתך בזמנים הטובים וגם בזמנים הרעים. לאן זה נעלם פתאום? הנה הגיע הרגע ואתה לא מוכן לפרוק את זה, אני כאן בשביל לתמוך בך, בשביל זה אני כאן, לא רק בשביל לשמוח איתך ולעשות איתך שטויות. ברגעים רציניים באמת הוא כאילו נמחק מהעולם, לא אכפת לו משום דבר כולל אותי. זה נראה לכם נורמלי? אני לא יודעת מה לעשות עם עצמי, מצד אחד אני לא רוצה לסיים את הקשר הזה סתם בגלל איזה משבר שעובר עליו ומשפיע עליי בצורה עקיפה. מצד שני הסיטואציה הזאת יכולה לקרות שוב, רוב הסיכויים שזה יחזור על עצמו כך או אחרת. שלא תבינו לא נכון, טוב לי איתו, כשאני איתו אני בשמיים, אני אוהבת אותו למרות הכל. אבל אני פשוט לא יכולה עם היחס הזה. זה חונק אותי. אמרתי לו שאני לא יכולה יותר לסמוך עליו ושאת השנה החדשה אני אבלה עם חברות. הוא כמובן לקח את זה קצת קשה כי כשמקודם דיברנו הוא אמר שהוא בטוח ייצא ושהוא רוצה להיות איתי. אבל את האמת, אני לא יכולה לקחת את הסיכון הזה, את ה"אולי". נמאס לי כבר לבטל את כל התוכניות שלי למענו, נמאס לי שאני צריכה לתכנן את הדברים שלי לפי הלו"ז שלו. מה לעשות??
