danielle16
New member
צריכה עזרה.
אני מנסה להתקבל לקרן שנקראת "עמיתי ברונפמן" (למי ששמע). אני צריכה לכתוב חיבור על בעיה של המדינה שלנו, שלדעתי היא הבעיה החמורה ביותר. לפני שאני שולחת להם, רציתי לשמוע קצת הערות/הארות/ביקורת/תיקונים מכם. מבוי סתום? "אבל לא התאפקתי, והטחתי בחוזה המדינה בלי בושה את כל פרטי המציאות הישראלית העגומה והקשה: אני סיפרתי - על תאונות הדרכים וסיפרתי - על שביתת הנכים אני סיפרתי - על רבע מליון מובטלים" שיר זה, של להקת "הדג נחש", נכתב לפני מספר שנים, אך הרלוונטיות שלו לא חדלה להתקיים. בימים אלו במיוחד, כאשר ישנן הפצצות מהדרום ומהצפון, תאונות דרכים בלתי פוסקות ואחוזי אבטלה גבוהים משניתן לשער, תופעת השחיתות מגיעה למימדים אחרים לגמרי. "וסיפרתי - על פוליטיקאים מושחתים" שרים חברי להקת הדג-נחש. אך הצרה האמיתית היא בכך שתופעת השחיתות לא פסחה על שום רובד בחברה ופילסה דרכה בקרב פשוטי העם ונבחריו. השאלה הנשאלת היא- האם שכנינו הערבים מאימים על חיינו יותר מאשר אנחנו על עצמנו? האם ניתן לקבוע באופן נחרץ כי פיגועים מחסלים יותר אנשים מאשר מעשי הרצח בארץ? פיזית כן. נפשית לא כל כך בטוח. מה יכול להיות במדינה הזו אם לא חזון, אם לא מקלט, אם לא ניצחון וגאווה על המקום שהגענו אליו למרות ההיסטוריה הקשה. אך ברגע שאדם רוצח את חברו עבור כסף, ברגע שאב אונס את ביתו, אין למדינה הזו כלום. ואין עבור מה להלחם. כאשר רה"מ מעלים עין מעברותיו של בנו, כאשר מי שהיה יו"ר הכנסת עושה עסקאות עם עבריינים, המדינה הזו לא מייצגת שום ערך שעליו נבנתה הארץ הזו לפני כמעט 58 שנים. היא אינה משקפת דבר מלבד מצבו העגום של העם שחי בה. אך למרות המציאות הסוריאליסטית בה אנחנו חיים, קיימת תקווה. העם היהודי הינו עם שתמיד קיווה שיימצא פיתרון. העם היהודי התגבר על בעיות קשות מאלו. אני מאמינה שאם נטפח את המנהיגות הצעירה ונחנך נוער פטריוטי שאוהב את המולדת, נוער שבידיו נמצא העתיד של המדינה, נתגבר גם על הבעיה הזו. "כי בדיוק לפה - איפה? בדיוק לפה - אני חזרתי. " ----------------- תודה לכל מי שיעזור.
אני מנסה להתקבל לקרן שנקראת "עמיתי ברונפמן" (למי ששמע). אני צריכה לכתוב חיבור על בעיה של המדינה שלנו, שלדעתי היא הבעיה החמורה ביותר. לפני שאני שולחת להם, רציתי לשמוע קצת הערות/הארות/ביקורת/תיקונים מכם. מבוי סתום? "אבל לא התאפקתי, והטחתי בחוזה המדינה בלי בושה את כל פרטי המציאות הישראלית העגומה והקשה: אני סיפרתי - על תאונות הדרכים וסיפרתי - על שביתת הנכים אני סיפרתי - על רבע מליון מובטלים" שיר זה, של להקת "הדג נחש", נכתב לפני מספר שנים, אך הרלוונטיות שלו לא חדלה להתקיים. בימים אלו במיוחד, כאשר ישנן הפצצות מהדרום ומהצפון, תאונות דרכים בלתי פוסקות ואחוזי אבטלה גבוהים משניתן לשער, תופעת השחיתות מגיעה למימדים אחרים לגמרי. "וסיפרתי - על פוליטיקאים מושחתים" שרים חברי להקת הדג-נחש. אך הצרה האמיתית היא בכך שתופעת השחיתות לא פסחה על שום רובד בחברה ופילסה דרכה בקרב פשוטי העם ונבחריו. השאלה הנשאלת היא- האם שכנינו הערבים מאימים על חיינו יותר מאשר אנחנו על עצמנו? האם ניתן לקבוע באופן נחרץ כי פיגועים מחסלים יותר אנשים מאשר מעשי הרצח בארץ? פיזית כן. נפשית לא כל כך בטוח. מה יכול להיות במדינה הזו אם לא חזון, אם לא מקלט, אם לא ניצחון וגאווה על המקום שהגענו אליו למרות ההיסטוריה הקשה. אך ברגע שאדם רוצח את חברו עבור כסף, ברגע שאב אונס את ביתו, אין למדינה הזו כלום. ואין עבור מה להלחם. כאשר רה"מ מעלים עין מעברותיו של בנו, כאשר מי שהיה יו"ר הכנסת עושה עסקאות עם עבריינים, המדינה הזו לא מייצגת שום ערך שעליו נבנתה הארץ הזו לפני כמעט 58 שנים. היא אינה משקפת דבר מלבד מצבו העגום של העם שחי בה. אך למרות המציאות הסוריאליסטית בה אנחנו חיים, קיימת תקווה. העם היהודי הינו עם שתמיד קיווה שיימצא פיתרון. העם היהודי התגבר על בעיות קשות מאלו. אני מאמינה שאם נטפח את המנהיגות הצעירה ונחנך נוער פטריוטי שאוהב את המולדת, נוער שבידיו נמצא העתיד של המדינה, נתגבר גם על הבעיה הזו. "כי בדיוק לפה - איפה? בדיוק לפה - אני חזרתי. " ----------------- תודה לכל מי שיעזור.