צריכה עזרה

[אופיר האדום]

צריכה עזרה

אני, לעומתכם, לא איבדתי מישהו קרוב. סבא שלי נפטר לפני שנה אבל אני מתמודדת עם זה די טוב לדעתי. הבעיה היא מישהו שאני יוצאת איתו. אח שלו נהרג לפני מספר שנים בצבא. הוא היה לוחם ביחידה קרבית, היחידה בה זה שאני יוצאת איתו משרת גם. הוא מאוד דומה לאחיו בהתנהגות וקצת במראה. וגם גיליתי שאחיו יצא עם מישהי בבסיס שתפקידה היה זהה לשלי. בקיצור, הדמיון חוגג. אני לא מפחדת שהוא ימות או משהו כזה.. אם זה צריך לקרות זה יקרה. הבעיה שלי היא שהוא לא מדבר על זה. בהתחלה זה סתם הציק לי. אבל לפני כמה ימים הוא אמר לי משפט מאוד קשה, פעם ראשונה שהוא איכשהו נפתח אלי בנושא, הוא רשם לי "הלב שלי לא שייך לאף אחד, אפילו לא לעצמי, הוא מת כשאחי מת". התגובה שלי הייתה שאם אחיו היה רואה אותו עכשיו הוא היה מאוד גאה בו והיה רוצה שהוא יהיה מאושר. איך אני גורמת לו לדבר על זה? הוא מעולם לא דיבר על זה עם אף אחד. גם לא עם אימו שמנציחה את בנה בכל דרך אפשרית. אשמח אם תעזרו לי. אני חיילת, אז ייקח זמן עד שאני אוכל להכנס שוב ולראות את תגובתכם. תודה מראש. שיהיה לכם שבוע נפלא. שני.

 

[BooBee]

אי אפשר בכוח... ../images/Emo13.gif

שני היקרה, כשמנסים בכוח לגרום למישהו לדבר על משהו שהוא לא רוצה לדבר עליו, זה יכול לגרום למתחים ולבעיות. אני יכולה לשתף אותך מהנסיון האישי שלי: כשהייתי חיילת (לפני 8-9 שנים), היה לי בנזוג שאפילו גרתי איתו. הוא היה יתום מאם ואח שכול. כבר מההתחלה ידעתי על הסיפור המשפחתי הכואב שלו. גם הוא לא הסכים לדבר יותר מדי על המוות הכפול במשפחה, שנשברה מאוד ולקח לה הרבה שנים להתגבר על הכאב וללמוד לחיות איתו. אבל מה שכן, תמיד הבהרתי לו בדרך הכי נעימה, שברגע שהוא ירצה לדבר על זה איתי, אני תמיד שם בשבילו,, בשביל להקשיב, ולתת כתף כשירצה לדבר או לבכות. לקח לו הרבה זמן לדבר איתי על זה. פעם הצעתי לו לקחת מחברת ולכתוב מה הוא מרגיש, ובמשך הזמן זה מאוד עזר לו. לקח לו המון שנים להפתח, ואני והוא כבר לא היינו זוג, אבל אנחנו שומרים על קשר עד היום. בשלב מסוים, הרבה אחרי שהוא השתחרר מהצבא, הוא פנה לטיפול. הנקודה שלי היא שיש דברים שלוקחים המון זמן. גם אם לפעמים אנחנו מרגישים שאנחנו יודעים טוב יותר, אני חושבת שלכל דבר יש את הזמן שלו, כל דבר מבשיל בזמנו. כמו שאי אפשר להאיץ בתפוח או בתפוז להבשיל על העץ, אי אפשר להאיץ באדם ללכת לטיפול, או במקרה שלך - לדבר על האובדן הפרטי שלו. אבל בכל מקרה, חשוב להבהיר (אולם לא באופן נודניקי) שאת תמיד שם אם הוא ירצה לדבר. הוא כבר ידבר - אם ירצה - בזמן שלו, בדרך שלו. ועוד משהו - אם את חושבת שסירובו לדבר על המוות של אחיו פוגע בו בדרך כלשהי, כלומר מאמלל אותו, הוא בדכאון, או שיש לו כל מיני מחשבות אובדניות, אני הייתי מדברת עם אמא שלו (או אולי עם אחד החברים שלו) בצורה כזו שהוא לא ירגיש שמישהי מנסה לנהל לו את החיים. תנסי לשים את עצמך במקומו, ותביני איך היית מרגישה אם מישהו היה מנסה לגרום לך משהו שאת לא היית רוצה לעשות, או איך את לא היית רוצה שיתערבו לך בעניינים פרטיים שלך. כלומר,,, העצה שלי היא שתעשי את זה בדרך נכונה, ומועילה, ולא בקטע של כאילו את מתערבת לו בחיים... לא שאני אומרת שאת עושה את זה חס וחלילה, אני רק מראש מזהירה אותך שאנשים יכולים לפרש את זה ככה... מחבקת אותך, ומודה לך במו של החבר שלך על זה שאת כזו אמיצה ורגישה אליו. הוא אולי לא ממש יודע, אבל לי כבר ברור שיש לך לב נפלא ונדיב. תשמרי על עצמך בצבא, רויטל.ה

 

[ariel thats me]

מזכיר לי את החבר שלי...

החבר שלי איבד את אמא שלו כשהיה ילד קטן, ואת אחיו (היחיד) לפני שנה. הוא לא מעוניין/מסוגל לדבר לא על אמו ולא על אחיו. לאחר מספר חודשים של קשר, ביום השנה למות אחיו, ניסיתי לשאול אותו על אחיו. הוא סיפר לי קצת פרטים (יבשים) וזהו. לא לחצתי עליו ואמרתי לו שאני שם בשבילו - שיספר מתי שירצה. ביום השנה לאמו חזר אותו עניין - שאלתי, הוא לא רצה לספר, ושוב אמרתי לו שאני שם. אני מאוד מבינה את הקושי שלו להיפתח ולספר. אבל, מצד שני, אני חוששת שהדבר יפגע בו בטווח הארוך. למעשה הוא חי בהכחשה. למה הכחשה? גם כשאנחנו נוסעים לאבא שלו, ואבא שלו מתחיל לספר לי על האח (האבא מאוד רוצה לספר, בדיוק ההיפך מהחבר שלי), הוא מיד הולך לחדר אחר או מתחיל לקרוא עיתון - הכל רק לא לשמוע. גם לי מאוד קשה הסיטואציה - יש לי חיבה עמוקה לאבא שלו (מהרגע הראשון) ואני מאוד רוצה לעזור. כשאבא שלו מתחיל לספר לי על אחיו אני מקשיבה ומתאמצת לא לבכות (בכל זאת, לא הכרתי את האח, ונפגשתי עם האבא רק מספר מועט של פעמים). אני מצליחה להחזיק את עצמי ולהקשיב לסיפורים. רק יום או יומיים אחר כך הדברים מחלחלים ואז ממש קשה לי. אני לא יכולה לדבר עם החבר שלי על זה כי הוא כאמור בורח מהנושא (ניסיתי, אבל ראיתי שקשה לו והוא אמר שהוא לא רוצה לדבר על זה). לסיכומו של עניין, אני לעצמי מצליחה להתמודד עם הנושא - וכשקשה לי אני מדברת עם חברות / אמא שלי. אבל קשה לי לראות את החבר שלי ככה. אני רוצה לעזור לו אבל לא יודעת איך. מצד אחד נראה לי שאם ידבר יהיה לו קל יותר, אבל מצד שני... (למזלי) אני לא ממש יודעת. כל המגילה הזו, כדי לשאול בעצם מה דעתכם - האם לעזוב אותו ולתת לו לספר כשיהיה לו נוח, או לנסות ולהעלות את הנושא? איך אני יכולה לעזור לו?

 

[ariel thats me]

ללא נושא